הגעתי לגיל שאפשר להתחיל... לדבר על הגיל.

איור יובל רוביצ'ק

כן, כן, היה לי יומולדת לפני מספר ימים ואני לא מספרת את זה עכשיו כדי שתרגישו לא בנוח ותרוצו ישר לשלוח לי בונבוניירה ופרחים בדואר רשום. (בסוף אתן את הכתובת...) לא זו הכוונה. אני מספרת את זה כי ודאי כמו לכל אחד מכם או שלא, יום ההולדת הוא יום טעון. מהמון סיבות. וככל שמתבגרים, הסיבות מתרבות והטעון נהיה טעון יותר. לא אגלה לכם כמובן מטעמי צנעת הפרט ובטחון המדינה את גילי. אבל אתם יכולים לשער לבד - עשרים פלוס מינוס... פלוס כמה פלוסים. כן, יש לי כמה פלוסים... גם לא אספר לכם איך ביליתי ביום הולדתי, שוב מטעמי צנעת הפרט. לא רוצה להצטייר לכם חלילה כאיזה עשירון עליון שחוגג במלון בוטיק יוקרתי בתל אביב ולוגם שמפנייה יוקרתית. איזה צורה תהיה לזה אם אספר לכם את זה? הא? תבינו את זה לבד.

האמת, שרציתי לדבר על הצד הטעון יותר של ההולדת. כל שנה לקראת יום ההולדת אני נמצאת במין ציפייה, כאילו מדובר ביום הדין שלאחריו חיי כבר לא יהיו אותו הדבר. מי יודע מה יקרה ביום הולדתי. כמו איזו ילדה, אני תמיד מקווה שיקרו לי דברים מהפכניים ביום הזה, שהעולם יתהפך או לפחות יעצור מלכת. שאלך ברחוב והעצים יניעו ענפיהם קלות לקראתי, בסופר תחכה לי משוחררת, עגלה, ללא צורך בחמישה שקלים, אנשים ברחוב יחייכו אלי חיוך נסתר ומיד יפנו לי את החניה שלהם, ואני בתמורה אנופף לכולם בשלום קטן וארגיש כמו גאידמק בחוצות ירושלים. אפילו האיש האדום ירוק ברמזור ינופף לי בידו לשלום (מעניין מה יקרה לתנועה באותו הרגע..)

ואז היום הזה מגיע ועובר נורא מהר והחיים ממשיכים כרגיל, ללא שינוי ניכר, כפי שאומרת כל חזאית בטלויזיה המצויה בהריונה הרביעי.

ותסכימו איתי שנורא מיותר הנושא של הגיל הזה והקטלוג הזה. למה צריך את זה? מי זה שהחליט? היה נפלא אם היה אפשר לחלק את הגיל רק לעשרות - עשרים, שלושים, ארבעים ובאמצע - תעשו מה שאתם רוצים, אף אחד לא עומד לכם עם סטופר ומצביע עליכם - היי את חמודה, עוד שנתיים גג – בוטקס, מצטערים, מה לעשות, אלה החיים! וכאילו ככל שמתבגרים השנים דומות יותר אחת לשנייה ועוברות מהר יותר. אני זוכרת שכשהייתי בגיל התיכון, כל שנה הייתה נראית לי ארוכה ומשמעותית. איזה שינוי מרגישים בין י"א לי"ב. והשנים האלה מאזור גיל 35 וצפונה (או יותר נכון דרומה..) פשוט טסות להן. ואני מנסה לאחוז בהן. כמו הנוהג שלי לאחוז בספרת היחידות של הגיל הקודם עד יום לפני יום ההולדת הרשמי. מה יש, שנייה, תנו עוד רגע להרגיש צעירה יותר. מותר לי מבחינה חוקית. הנה אישור של משרד הפנים. אל תהיו כאלה לוח שנה. ובשנה מעוברת בכלל אני זכאית לארכה.

אבל דווקא השנה ביום הולדתי הייתי מאושרת מאי פעם, ושוב מטעמי צנעת הפרט, לא אוכל להסביר ולפרט למה. אבל אני חושבת שזה בין השאר, גם בגלל כמה גורמים או סיבות שאני ממליצה גם לכם לאמץ. אם אשמע לכם מדי רוחנית ופילוסופית, אור ואהבה וכאלה מתנצלת מראש. תבינו, זה חלק מהגיל...גיל ההתבגרות התכוונתי. ואולי אשמע לכם לרגע גם קצת כמו אלון גל, אבל אשתדל לא להעליב ולהשפיל אתכם בדרך (כן תבכו! תבכו!) מה שלא הייתי עושה לעולם, לפחות לא עד שאחתום חוזה מסודר עם רשת או קשת.
להלן עיקרי הדברים, שרובכם ודאי כבר שמעתם עליהם וקראתם באיזה ספרונצ'יק מעוצב על מדף הרוחניות /ניו אייג'/פרוזה/יוגה/מודה בחנות הספרים (בתקווה שהיה עליו 20%)

אני לומדת לחיות את הרגע. וכשנכנסים באמת לאותו רגע וחיים אותו יש תחושה של נצח.

ניתקתי קשר ואני לא רוצה להיות בקשר עם אנשים שאני מרגישה לא "אני" בקרבתם, רוצה להיות בקשר אך ורק עם אנשים בעלי אנרגיות טובות! איזה פטנט נפלא וכל כך פשוט ליישום. איך לא חשבתי על זה קודם? מותר לי לבחור נכון? בגילי המתקדם.

מנסה למפות מקומות פיזיים בהם נעים לי להיות ומקומות בהם לא ואליהם אני משתדלת לא להגיע. גם אם הם נורא טרנדיים. כמו לדוגמא ובלי להעליב ולערב שמות - נמל תל אביב. כל הסיפור הזה שם. ממש מצברח אותי. לא יודעת להסביר למה.

נגמלת או מנסה להיגמל מחומריות. איזו חוויה משחררת. פתאום מבינה שכל החפצים האלה המונחים בארון הבגדים, במגירות המטבח, על הספה בסלון, לא באמת יכולים להשפיע על מפלס האושר שלי. אולי ברגע הקנייה עצמו. אח"כ הם סתם עוד חפץ או מפר חלל, ליתר דיוק, שתובע אבק ואנרגיה ממני ומצטרף לבלגן הקבוע שלי (טוב, אל תתפסו אותי לגמרי במילה, גם נגמלי העישון חוזרים פה ושם לרק סיגריה אחת).

מנסה להתחבר למהות, ולנתק אותה מתפאורות מיותרות ורעשים מיותרים. מהות, המילה המופשטת הזו. מתחילה להבין את המהות שלה. אם גם אתם רוצים להבין למה התכוונה הפילוסופית הנודעת ש. גלנץ כעת, אארגן סדנא או הרצאה בנושא. להזמנות חייגו דחוף.

מתאמנת על להקשיב לקול הפנימי ולתחושת הבטן הראשונית, שנותנים תמיד ומיידית את התשובה הנכונה לכל התלבטות. איזה כלי מדהים מעניק לנו גופנו. כל כך פשוט. שנים לא סמכתי עליו ולא פרגנתי לו מספיק בטיפשותי, וחיפשתי תשובות בחשיבה מאומצת ומתישה.

לשחרר. להשתחרר. לתת לדברים לקרות. לזרום עם הסימנים וההפתעות שמביא איתו היום. כמו ילד שמגיע ללונה פארק. לתת לעולם, ליקום, להגיד לי את דברו ולהוביל אותי. כל יום הוא הרפתקה חדשה. דוגמא ליישום פרקטי ביומיום - יש לי פגישה חשובה היום אחה"צ, מה אעשה עם סידור לילדה? פעם הייתי נלחצת והיום אני אומרת לעצמי, תראי שזה יסתדר מעצמו ואכן כך קורה. (העברתי פשוט את הילדה לפנימייה...חחחח)

להבין שאנחנו חלקיק קטן בעולם הזה כמו טיפה קטנה בתוך קצף גל בים. אנחנו לא מרכז העולם. (איזו הפתעה נכון?) אנחנו כמו אורגניזמים אחרים, קצת מפותחים יותר אמנם, שצריכים להעביר את האיקס השנים שלהם על פני העולם, שהיה קיים מיליוני שנה לפנינו וימשיך להתקיים בעוצמתו גם מיליוני שנה אחרינו. (כן, גם זה היה שוק בשבילי לתפוס..) ומה שנותר לנו לעשות הוא להעביר את הזמן שלנו בצורה הכי נעימה עם כמה שיותר רגעים מהנים. תמיד רחפה לי בראש המחשבה, כאילו בסוף חיי אצטרך לעמוד מול בית משפט וחבר שופטים שיחזיק בידו את רשימת מעשיי לאורך החיים, ואדרש להסברים והתנצלויות. "את היום חופש המפנק ההוא לקחתי כי הייתי ממש כבר גמורה בעבודה" אז מסתבר שלא מחכה שום שלב כזה. אנחנו חופשיים.
ולסיום אספר לכם שליום הולדתי השנה קבלתי את המתנה הכי יפה ומרגשת שקבלתי אי- פעם בחיי - צניחה במצנח רחיפה! נאמר לי שהמתנה היא לצורך שחרור פחדים. מקובלת עלי המטרה הזו ואני אלך איתה או יותר נכון אעוף. ולכל אלה שאומרים שאני קצת מרחפת - בקרוב תהיינה הוכחות!. ואני כותבת את הפוסט הזה כמה ימים לפני הצניחה, בתקווה שעוד נתראה. טוב, אז אם לא הצלחתי עדיין לנחות, יש שניצלים בפריזר.

ותסלחו לי אם הפוסט הזה נשמע לכם הפעם מעט פיוטי, זה מה שעושות כנראה כמה כוסיות שמפנייה יוקרתית במלון יוקרתי שלא ספרתי לכם עליו.

וראיתם איזה איור יפה אייר לנו יובל הזה. הפעם הוא קיבל ממני הוראות מפורשות מראש "יובל תקשיב טוב, זה פוסט על יומולדת אז בבקשה ממך, אם אפשר לא לרדת עלי הפעם, תודה מקרב לב."

(תתכבדו... מעשה ידי מלפני שנה..אם אין לכם בעיה)

ואסיים בשירו המקסים של דני רובס "משהו חדש מתחיל" שיושב בול על הפוסט היום. הייתי לא מזמן בהופעה שלו והוא נורא מצחיק וסיפר שהשיר הזה הצליח בכל קנה מידה ישראלי נדרש: השתמשו בו לפרסומת, שרו אותו בכוכב נולד והוא נחקר במשרדי מס הכנסה...אז הנה דני, עוד מדד להצלחה שלו...הוא מופיע עכשיו גם בבלוג שלי. מה יש, גם מדיה לגיטימית, לא?

שלכם, שיכורה ולא מיין, והופ הופ טראלללה גדלתי בשנה, שולי.

דברים קורים תמיד בזמן נכון
באים הולכים בין ההמון
את עיניי תראי, ומגע מקרי בי
ניסים קורים, הכול עוד אפשרי
האם פתאום את תעברי?

(לחצו על הלינק)

 http://www.youtube.com/watch?v=8yfWmcGlVn8&feature=related