יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

אל תגביל את עצמך - פוסט נגיש לכולם

איור: יובל רוביצ'ק

הפוסט הזה הוא שונה. הפוסט הזה הוא אחר. לא כמו כולם. זהו פוסט עם צרכים מיוחדים. יהיו שיעיפו מבט חטוף ויפנו מיד את העיניים אל הבלוג הבא. יהיו שיחייכו במבוכה וימשיכו לקרוא מתוך כבוד ונימוס ויהיו כאלה שעוד מרחוק יעברו את הכביש. מה היא חושבת לה זאתי? אנחנו באנו ליהנות והיא מתחילה להרצות לנו פתאום על לקבל את השונה בחברה, מנסה לשנות סטיגמות על הבוקר? לא מספיק שלילד שלנו יש כמה שיעורי חברה כאלה בבית הספר ולפעמים גם תערוכה במסדרון? מה נראה לה, שנשנה התייחסות שטבועה בנו כל כך עמוק? ועוד כשבחוץ 40 מעלות? תעשי טובה, אנחנו ממש ממהרים.
כן. גם אותי עד לא מזמן, העולם של אנשים עם מוגבלויות לא ממש העסיק ביומיום. המפגש היחיד היה בהימנעות מלחנות בחניית נכים. ובעבודתי במשרדי הפרסום על סרטי תרומה למען הקהילה המכונים "פרו בונו", ולהם מחכים כולם. זוהי הדרך הקלה ביותר לזכות בפרסים על יצירתיות, היות והפרויקטים הללו לרוב בהתנדבות והלקוח לא ממש יכול להכתיב. וגם קל מאוד לרגש בנושא. מה הסיפור? סרט בשחור לבן, שיר סוחט דמעות, ילדה קטנה מחזיקה דובי, וצווחות של אבא מפחיד ברקע. פסטיבל קאן אנחנו בדרך.
הרפלקס הראשוני שלי תמיד בפגישה עם אנשים אלו, היה לחלוף על פניהם בחטף, כאילו היו שקופים ולהרגיש בתוכי התכווצות קטנה ואי נוחות. בתקופה האחרונה התקרבתי לנושא מכמה כיוונים. אחי התאום אורן, החליט לחסוך בדלק והחל להשתמש בכסא גלגלים, מפאת בעיה רפואית מסוימת. לפתע המילה הזו - נגישות הפכה נגישה וחלק מחייו ושפתנו פתאום. מהר מאוד הבנתי שכדי לפגוש את אחי לקפה, בית הקפה צריך להיות נגיש, הווה אומר רמפה, מפתן דלת רחב ושירותי נכים, אחרת אשתה אותו לבד. ואם אני רוצה שיבוא אלי לארוחה בביתי, אני צריכה דירה עם מעלית, אחרת אצטרך לאכול לבד את מה שבשלתי.
לא אכחיש, המעבר לאח ו"אבא על ארבע" לא היה קל לכולנו, למשפחתו ולאחיו. עיקר הדאגה היה כנראה מה -"מה יגידו הזה". דווקא הוא, החצוף, לקח זאת ברוח עניינית כהרגלו. אבל אני זוכרת משפט מדבריו שהכה בי חזק – שבישיבה על כסא גלגלים אתה מאבד בבת אחת 50 ס"מ מגובהך. פתאום הביטוי של דיבור בגובה העיניים הפך ליטראלי כל כך וקיבל משמעות אמיתית. זוכרת אותי נמלאת זעם פנימי מהמחשבה, שאחי צריך פתאום לשאת את עיניו למעלה לאנשים, ביניהם כאלה שלא ממש ראויים להערצה מכל סוג שהוא. למזלו, ויעידו זרים, אחי הוא אדם בעל שיעור קומה גם כשהוא יושב ולכריזמה האישית שלו אין שום מגבלות. כיזם היי טק סדרתי הקים את By The People, חברה המורכבת מפרילנסרים, ועוסקת באספקת פתרונות טכנולוגיים לחברות והקמת מיזמים שירותיים וטכנולוגיים. בחברה יצרו מסלול מיוחד הנקרא "מסלול המראה להיי-טק" שבו נקלטים אנשים עם לקויות ומוגבלויות כעובדים מן המניין. זאת מתוך אמונה שלא צריך לחכות לאקזיט כדי להתחיל לעשות טוב לאחרים. אפשר תוך כדי.
המפגש הנוסף עם התחום הגיע מ"אביליקו", האתר המקיף בישראל לכל תחום המוגבלויות. כקופירייטרית נתבקשתי ליצור עבורו קונפסט פרסומי. כבר עם תחילת העבודה על הנושא הרגיש, היה לי ברור באילו מילים לא אשתמש. לא במילה שווים, ולא שוויון ולא זכויות ולא יכולים. כי אלו הן מילים שמבקשות, מילים שמרחמות, מילים שהפכו להיות שקופות לחלוטין ואבדו מזמן מיעילותן. הדבר האחרון שהאנשים הללו מבקשים זה את הרחמים שלנו, תוך שאנו נוגסים בסושי באירוע התרמה. הבקשה העיקרית היא שנסתכל אליהם בגובה העיניים. אל תרחמו עלינו, זה מתנשא. זה שיש לנו מגבלה רפואית בתחום אחד לא בהכרח משליך על שאר היכולות שלנו. זה שאני יושב בכסא גלגלים, לא אומר שאני לא יכול להטיס קדימה את האתר העסקי שלך באמצעות שליטתי המרשימה באינטרנט. תתייחסו אלינו בצורה עניינית. רלוונטית. אולי תגלו פתאום שיש לנו ראש מבריק משלכם ויכולות מדהימות שאסור להחמיץ וכדאי לנצלן לטובתכם.
הגעתי לסיסמה: אל תגביל את עצמך. סיסמה הטוענת שלמעשה המגבלה האמיתית היא אצלנו. בראש שלנו. בראייה החסומה שלא רואה מעבר, בחשיבה המקובעת, הסטריאוטיפית והמיושנת, הנובעת בעיקר מפחד ורתיעה מהשונה. הסיסמה פונה גם למעסיקים, שלא יגבילו את עצמם לסוג קבוע ומוכר של עובדים ויפתחו את הראש לעובדים רעננים, שאולי עובדים קצת אחרת אבל מביאים בדרכם הייחודית תוצאות. והיא פונה גם אל אותם האנשים עם המוגבלות, שלא יגבילו הם את עצמם ויפתחו לערוצים חדשים, שיקדמו אותם בתחום החברתי והתעסוקתי באמצעות אתר אביליקו. 
משם נקראתי לסייע במציאת שם וסיסמה לפורום בנושא קידום תעסוקה של אנשים עם מוגבלות במשק. בחרנו בשם "המעגל הפתוח" עם הסיסמה -  זה משתלב! גם פה הייתה מחשבה לפנות לאנשי העסקים בפנייה עניינית, שלא מבקשת טובות ורחמים אלא מייעצת להם לבחון משיקולי כדאיות (דהיינו כסף...)את התרומה והרווח שיכולים להעניק עובדים כאלה.
אני לא מצפה שאחרי הקריאה תקימו קול צעקה או מחאה. גם מודעות תהיה התחלה טובה. ואם יש בין קוראי אנשי עסקים, שיפתחו את ראשם ואחר כך את דלתם. תמונת המצב היום היא שמתוך 220,000 איש המוכרים כנכים בישראל, פחות מעשרת אלפים משולבים במסגרות עבודה רגילות!  או אם תרצו דוגמא - באחד מהבנקים הגדולים בישראל משולבים שני אנשים בלבד. ואם לדבר על נושא הנגישות עצמו - בעלי בתי קפה, בארים, או אולמות בידור, תוודאו שהם נגישים, כדי שכולם יוכלו לשתות קפה וליהנות. מה, אין לכם רצון להיות נגישים... לרווח גדול יותר? חשבתם כמה אוהבי קפה, תרבות ובילויים, אתם מפסידים כל יום, רק בגלל שהם טכנית לא יכולים לעבור בדלת?
מילים אלו החלו להיכתב בסמיכות למרד הקוטג', אמרתי שאם הצלחנו להזיז את הגבינה, אולי נצליח להזיז גם איזה חמישה אחוז בחשיבה שלנו. מאז עברו הרבה מים ואוהלים ואנחנו בעיצומה של התעוררות חברתית מבורכת,  ואני מבקשת להוסיף עוד מלחמה אחת, צודקת, שערבות חברתית היא הדגל שלה וכדאי מאוד לנצח בה. אלו הם הצרכים המיוחדים של הפוסט הזה. והאמת, לא חייבים קבוצה בפייסבוק בשביל זה. צריך רק לשנות את המבט. היום כשאני רואה אדם עם מוגבלות כלשהי, אני משהה את מבטי עליו לכמה שניות במכוון. מנסה לא לברוח ולראות את האדם שבטנק ינצח - זה הרבה יותר מנומס נראה לי. איך אמרתי קודם? מנסה לא להגביל את עצמי. שולי
וגאה להציג את שני הסרטונים של By The People לשינוי המבט והראש. מוזמנים להפיץ. 

בימוי ועריכה: אבי (אביטל) מרקלר
תסריט: שולי גלנץ
הפקה : רועי קסקי 
קריינות : שלומי אברבוך

ותודה גם לאיציק בן דוד ששיחק אותה
ךןל

2 תגובות:

  1. למקור ההשראה שלי, שתמיד מצליחה לחייך לשובע גם אם הזיזו לה את הגבינה. מקווה שגם הפעם תגעי בנימים רבים בדרך ליעד המבורך. שתהיה לנו שנה של בריאות ונעם וחמימות 

    השבמחק
  2. מדהים מדהים מדהים!
    כמה רגישות יש בך...

    השבמחק