יום שני, 3 באוקטובר 2011

ריח של גויאבות או: תסלחו לי מאוד


תסלחו לי מראש אם אחטא לרגע ברגשנות יתר, פטריוטיות מוגזמת וציונות ללא תקנה, אבל עם כל הכבוד לבעיות שלנו כמדינה ויש כבוד, למי עוד בעולם יש...ריח של גויאבות? תראו לי מדינה אחת. שום מדינה אני אומרת לכם. שום מדינה. ניחוח חד ומעורר, דומיננטי מכל בושם שבמבצע, המצליח להלך עלי קסם ולעשות את מה שהקידמה, הטכנולוגיה, הפייסבוק ושום אפליקציה לא יצליחו לעשות - להחזיר אותי באחת שנים אחורה ולחבר אותי לרגע שברירי אל יופיו של הטבע. אל מושגים ראשוניים וציוריים כמו עונות השנה, מחזוריות, התחדשות. לפתע כל החושים מתעוררים, קמים לתחייה ואיתם הזיכרונות הצרובים היטב בהארד דיסק של חיי.
הימים האלה, המכונים הימים הנוראים ואולי צריך לכנותם הימים המופלאים. כמו הגויאבות, גם הם מגיעים לשבריר שנייה עם הקסם שלהם וחולפים מהר. מנסה לנשום ולספוג לתוכי כמה שיותר ממשב הסתיו הצלול, ומרומם הנפש המתהלך לו ברחוב ומאווירת הימים העדינים האלו, ימים שהם תמצית היהדות, הישראליות והתמצית האישית של כל אחד מאיתנו כבני אדם. ימים שבהם תקוות, רעננות וחגיגיות, מתגנבות אל לבנו וגורמות לנו להרגיש לרגע את פירוש המילה הזו - התמוגגות - ולהתמלא באופטימיות לא זהירה.
ולמי עוד בעולם, תסלחו לי מאוד, יש את ריח הסדינים בסוכה, מהול בריחות של הדס ואתרוג עם דקירות של לולב קוצני - או בשמו המלא סכך? שום מדינה בעולם אני אומרת לכם, שום מדינה.
כל שנה מחדש, אני, החילונית הגמורה, המקיימת דיאלוג טעון עם היושב במרומים, עומדת  כנועה ונפעמת מול היופי הזה של מסורת לוח השנה, החזקה מאיתנו, כבר מאות שנים. הפער בין הדורות הולך וגדל, אבל לך תדע, פתאום גויאבה אחת יכולה לגשר עליו. יום לפני ראש השנה, נכנסה הביתה, הדור הצעיר והתרגשה מריח הגויאבות. "אמא זה ריח של חיים" היא נסחה זאת, ניסוח מדויק, ואני שמחתי לעצמי שחוץ מארון בגדים הפוך ונטייה למשקפיים הורשתי לה עוד משהו בגנים. נאבקנו ביחד לפרק רימון על נצרתו ושטפנו מהר ידיים אחריו, שלא יישארו סימנים שחורים, כתבנו שנות טובות שישלחו כנראה כבר בשנה הבאה, וטבלנו תפוח בדבש. עוגת הדבש כבכל שנה, נשארה ללא קליינטים. ילדים לא אוהבים עוגות דבש.
ותסלחו לי מאוד, אבל למי עוד בעולם יש יום כיפור? לאיזו מדינה? אני שואלת. תחפשו אפילו בגוגל. איזה יום זה. איזו המצאה יהודית מדהימה. איפה עוד בעולם עוצרים את כל העולם בשבילך כדי שתוכל לנוח ולהירגע ממנו? עושים בשבילך פאוז ומיוט ומצווים עליך לנוח. לא לעשות כלום. מצווים עליך במפורש לנהוג כאגואיסט, להתרכז ולחשוב רק על עצמך. איפה עוד בעולם נותנים לך צ'אנס כל שנה לאתחל את עצמך מחדש, ריסטארט בפקודה לגוף ולנפש. איפה עוד יעטוף אותך מכל כיוון, שקט כזה כמו השקט של יום כיפור. שקט רועם כל כך. להוציא כמובן את שיקשוק המזלגות הבוגדני אצל השכנים.
ועוד שנייה, על פי המסורת, נרד לתוך השקט הזה, עם הכבישים השחורים והריקים ונתחיל ללכת לשום מקום, מציבים לעצמנו מטרות זמניות כמו "עד לגשר". הגברת הקטנה על האופניים ואני על הרגליים, מתחננת שלא ננסה להגיע השנה לנהרייה מתל אביב ונסתפק ברח' יהושע בן נון פינת שלמה המלך. והיא תרכב לי לאיבוד על פי המסורת ותחזור בוכייה, ואני אלך ואגמע מרחקים בהליכה, שאני לא עושה בכל השנה ואספור את השעות עד לסיום המרתון הזה. ובבית נגמע בשקיקה כל מוסף חג אפשרי ונמצה את הדין עם כל מילה כתובה. מתרגשים לקרוא על סלב א' שהסכים, במחילה מכבודו, למחול לכבודו של סלב ב' או טייקון ג'. ואולי אף ננסה להשתחל לכמה דקות לבית כנסת קרוב, להרגיש לרגע קצת יותר יהודים. ושוב לא אצליח לצום ואקנא בכל הצדיקים טהורים האלה שכן עשו זאת, בעיקר בחצי השעה לפני סיום הצום, ואפנטז כמוהם על מרק עוף עם אטריות, כאילו יש לי זכות.
ותמיד ליום הזה מתחבר אצלי הזיכרון של יום הזיכרון שנת '73 . אחי ואני נמצאים ביחד בחדרנו כשלפתע נשמעת צפירת אזעקה, ושנינו ילדים, מאומני חגים וטקסים, אך נטולי ניסיון במלחמות, נעמדים מיד דום על המקום. במין רפלקס ישראלי שכזה, הערוך בכל רגע להרכין את הראש לזכר משהו. ואת אמא שלי נכנסת לחדר, מהדקת את חלוק הבית ומחייכת אלינו חיוך מתנצל "ילדים זו לא צפירה, זו אזעקה, צריך לרדת למקלט". ותחושת בהלה חדשה שלא הכרנו ושכנה מבוהלת, הבוכה לתוך טרנזיסטור הצמוד לאוזנה. וימים אחר כך בתקופת "ההאפלה", זוכרת אותי יושבת על הרצפה, בתוך חדר שחלונותיו מכוסים בניירות צלופן כחול, וכותבת בהתרגשות יומן. למעשה זה היה הבלוג הראשון שלי אם אני חושבת על זה.
טוב, נראה לי שסלחתם לי מספיק, בתקווה שגם אלוהים יהיה רחום איתי.
וכן, לקחתי בחשבון שרבים מכם לא אוהבים גויאבות, מקווה שתסלחו לי גם אתם, יהודים רחומים שכמוכם. הן בסך הכל היו חוט מקשר בעלילה.
מוזמנים להתכבד...שנה טובה וגמר חתימה טובה!
שלכם, טלית שכולה תכלת, שולי.


4 תגובות:

  1. אתמול בבוקר קניתי גויאבה קטנה וחיוורת. הכנסתי לשקית ולקחתי לבית הריק. שטפתי תחת הברז והסרתי את הצ'ופצ'יק השחור והשעיר בקצה. אכלתי. אין כמו ריח של גויאבה. אבל רק אני אוהבת גויאבה בבית, אז בשבילי זה סוג של חטא מתוק, התגנבות יחידים. הכנסתי ריח של גויאבה הביתה ואתם לעולם לא תדעו. גמר חתימה טובה וסליחה. סליחה על עוגת הדבש של מאיה שנשארה מיותמת אחרי שהיא כל כך טרחה לקשט. ובכלל, סליחה ...

    השבמחק
  2. תודה תמר! ומה דעתך לפתוח איזה בלוג משלך עצמך..לא הגיע הזמן לעשות משהו גם עם הכתיבה שלך? למה שרק כלכליסט יהנו? ..שולי

    השבמחק
  3. אכן ימים מופלאים. זה הסתיו..

    השבמחק
  4. אין על ריח של גויאבה. זה באמת הריח האולטימטיבי של ישראל, של הסתיו והחורף הקרב. אני לא אוכלת אותן אלא רק שמה אותן בסלסילה כדי שיפיצו את הריח שלהן בבית. מהסלון אני מביטה למטבח ומפה מפות השולחן והווילונות נעים קלות ברוח סתיו ואיתם נישא הריח!!

    השבמחק