יום שישי, 21 באוקטובר 2011

את חייבת לעשות עם זה משהו..נראה לי שעשיתי, לא?

יומולדת שנה לבלוג רגעים

"את חייבת לעשות עם זה משהו" דחקו בי חברים טובים ואנשי שלומי, כשהעליתי לראשונה את הבלוג, עם הפוסט הראשון שנקרא איך לא -"את חייבת לעשות עם זה משהו". זוכרת את עצמי יושבת ולוחצת בהתרגשות על קליק ה"פרסם". מישהו ממש היה צריך לשבת לידי ולהחזיק לי את היד. שלא אתרגש מדי. עד היום יש לו סימן.
היום בדיוק שנה אחרי, עם 38 פוסטים, או מאמרים, בנושאים שונים ובלתי מדעיים בעליל, קרוב לעשרים אלף צפיות וקוראים מ-17 מדינות על הגלובוס, ביניהם מרגלים ממצרים וכמה שייחים מערב הסעודית, אני יכולה לומר שזו הייתה אחת השנים המרגשות בחיי, אם לא ה-!
נו וראית מזה איזה שקל? רבים ודאי ישאלו. אז האמת שלא. לא ראיתי מזה שקל וגם לא מטבע של חמישים אג'. לא שהייתי מתנגדת כמובן (יש אמרגן בקהל?) אבל לסיפוק ולהנאה שחוויתי לא היה כנראה מחיר, ואם כבר אז בכיוון של מיליון דולר. פעם ראשונה שיכולתי לתת לעצמי דרור מוחלט, לכתיבה שלי, שעד אז תועלה כקופירייטרית לקידום רהיטים, פיקדונות בנק וענבים בשוטף פלוס שלושים. פעם ראשונה שהשטויות שלי קבלו במה או מקום אחסון ליתר דיוק, שאוכל לעשות להן הארקה מדי פעם. הן היו צריכות את זה. השטויות שלי. שטויות של שנים.
לא שדרכי הייתה תמיד סוגה בשושנים. מילים לא תמיד באות בקלות אומר שיר אחד. בכל פעם להמציא את הגלגל מחדש, רק כדי שאתם תחייכו קצת ותראו אות חיים מהכיוון. ובעיקר להיות הבוס של עצמי, שזה מסתבר דבר לא פשוט. איזה דרישות היו לי. לא פעם איימתי בפני על התפטרות ורציתי לסגור את הבאסטה ופתאום בדקה התשעים הגיע משום מקום, אותו רעיון קטן וחמקמק לפוסט חדש. רק על זה היה שווה לכתוב פוסט – פוסט טראומה.
בחרתי או ברחתי לכתוב על הדקויות של החיים. על הרגעים הגדולים ובעיקר הקטנים והלא רשמיים שכולנו חשים בהם, אבל לא תמיד יודעים לשים עליהם את האצבע. שם אני מבלה, שם אני מחפשת. אותה אמת פנימית קטנה, שהיא אגב גם התנאי ליצירת  פרסומת טובה. התחושה המתגמלת ביותר שקבלתי מהכתיבה היא יכולת ההזדהות של אנשים איתי. הצלחתי (מקווה) לנסח עבורם במילים את מה שהרגישו ולתת להם תחושה לגיטימית שלא רק להם ברוך השם, יש את השריטות הקטנות האלה, הנה יש פה מישהי שעשתה מזה קריירה, מהחולשה הזו שלה וכנראה גם שלנו. היה כיף לראות בתגובות איך אנשים נפתחו לספר על עצמם וחפשו גם הם את המילים הפרטיות שלהם, כדי לנסח את התחושות. נתגלו אף לא מעט סופרים ומשוררים חבויים שהגיע גם זמנם לצאת מהמגירה.
התגובות נעו מ-"חדות הסאבטקסט מדהימה בעדינותה להפליא" ל- "אני רוצה גם ממה שהיא לקחה".
עניין אותי לראות מה היו הנושאים הכי נקראים בבלוג, סתם לצרכי מחקר במכון וייצמן.
משהו בסגנון "הרגעים שהיו" כמו כל מגזין המסכם עצמו לדעת במוספי ראש השנה.
אז מעניין שהנושא של המתנות או בשמו המלא "וואו איזו מתנה יפה, בטח שהייתם צריכים" הגיע למקום הראשון. ומה זה בא ללמדנו? שכולנו מצויים באותה דילמה קיומית ומייסרת של - מה עוד אפשר לקנות להם, חוץ מהדיסק החדש של פוליקר. פלא שאנשים מוצאים עוד זמן להפגנות. וששונא מתנות לא בהכרח יחיה יותר, או שפשוט המילה "מתנה" היא בין המילות החיפוש הנפוצות בגוגל - ג' כנראה.
http://rega-im.blogspot.com/2010/12/blog-post_21.html
אחריו במצעד הגיע הפוסט על גידול תאומים ובו פורסמה לראשונה האמנה לזכויות תאומים. בקרוב תהיה גם הפגנה בכיכר - גמרו סופסוף להחליף את המרצפות.
http://rega-im.blogspot.com/2010/12/blog-post_27.html
במקום טוב אחריו, הפוסט על התמודדות עם אובדן שכול, "לראות את הכאב"- שהותיר עיניים רבות דומעות ונתן את התקווה, שאפשר לשוב ולחייך גם שנדמה שזה לא יקרה יותר.
http://rega-im.blogspot.com/2010/11/blog-post_23.html
למקום טוב הגיע גם הפוסט על נסיוני, הלא עטור פרסים, בגידול חיות מחמד או בשמו הספרותי "תנו לאמהות לחיות או sos הבת שלי רוצה שוב כלב" שהגיע למסקנה הנושכת שילדים הם חיית המחמד הקלה ביותר לגידול.
http://rega-im.blogspot.com/2010/12/sos.html
גם הפוסט על ההתמכרויות הקטנות, שלנו ושל ילדנו זכה ללא מעט נרקומנים. יש כאלה שממש התמכרו אליו.
http://rega-im.blogspot.com/2011/01/blog-post.html
הנושא של "אל תגביל את עצמך" על שינוי התפיסה בראיית אנשים עם מוגבלויות, הראה על התעניינות גבוהה. בתקווה שיבוא גם השינוי המיוחל במציאות.
http://rega-im.blogspot.com/2011/09/blog-post.html
ומי עוד הגיע לזכורים והאהובים? נו ברור, הפוסט הזה, עם המילה הזו, אהבה. על הוולנטיין דיי שדבר על ההבדל הנצחי בין גברים ונשים, המסתכם היטב במשפט –"אל תשאלי אם אני אוהב" והתשובה - "טוב לא אשאל, לפחות לא ברבע שעה הקרובה".
http://rega-im.blogspot.com/2011/02/blog-post_10.html
ומה עכשיו, לאן פניך מועדות? מזתומר'ת? ממשיכים! אלוהים יודע מה יהיה הנושא הבא.  וזה המקום והזמן להגיד תודה לכל הקוראים, העוקבים והמגיבים, אם בלייק ואם בתגובה כתובה בבלוג עצמו או בפייסבוק. אף פעם כנראה לא מתעייפים מעוד מילה טובה או שתיים לא יותר מזה. שתהיה שנה טובה ותהיה. גלעד כבר הביא אותה.
שלכם, בין השורות, שולי
ואגב, כדי לעשות סדר למתבלבלים, יש לי גם בלוג באתר סלונה בשם "עניין שולי" בו אני מפרסמת במקביל כל פוסט שאני מעלה פה, אבל רגעים תמיד יהיה הבית.

6 תגובות:

  1. איך הזמן רץ כשנהנים... כל פוסט, בול פגיעה! בבקשה תמשיכי, אוהבת אביבית

    השבמחק
  2. יפה לך בועות.. נראית נפלא!

    השבמחק
  3. בלוג צעיר אבל עתיר ניסיון חיים. רק נולד וכבר התחיל ללכת טוב, שלא לומר אף לרוץ... מזל-טוב!! שולי, חייבת להודות שלא פעם אני מוצאת את עצמי קוראת אותך שוב ושוב ומתפעלת כל פעם מחדש מהיכולת שלך לדוג את הרגעים האלה בחיי כולנו ולהציגם כפי שהם, במילים מדוייקות.
    פשוט כיף לטייל איתך ב'מחוזות הקטנים והלא רשמיים' (כפי שכתבת) ולהיזכר בחוויות ילדות מאובקות, לחוות מחדש את הקסם, להריח גוייבות או סתם להתמכר לסברינה מנחמת...
    אוהבת כל מילה שלך.

    השבמחק
  4. מיכל איזה כיף לשמוע,נורא מרגש, תודה רבה רבה על כל מילה מדויקת ועל כל פרגון רגיש. כיף היה גם להכיר אותך לאורך הזמן!

    השבמחק
  5. איזה כיף היה לי להתכרבל פעם בשבוע בכסת הרכה והחמימה של מילותייך העוטפות. איזו נחמה נפלאה אפשר למצוא בניסוחים המדוייקים של מי שלא חושש להניח בצד את הקליפות. מהפוסט הזה של חגיגות השנה אני לוקחת אתי דווקא את התמונה. נר- עוגה על הלפטופ הלבן שלך....פשוט חוצפה! אוהבת ומעריצה ומחכה לעוד שנה שולית נפלאה

    השבמחק
  6. נו תמרי מה נותר לי להגיד אחרי תגובה כזו הא? הנה נותרתי לרגע ללא מילים..

    השבמחק