הורה חד פעמי

מסיבת חנוכה תהיה השנה ללא הורים, הודיעה המורה במייל ענייני. משפט שודאי הוציא אנחות רווחה רבות מפיהם של הורים רבים מרובי ילדים, שבזה הרגע שוחררו מלוגיסטיקה אחת פחות, של לעזוב את העבודה מוקדם ולהתייצב מאחורי נר ג' שלהם בכיתה. היה להם מזה כבר מספיק, ועוד יהיה להם, בסרט הנע הזה של גידול ילדים. ואילו אצלי הוא גרם לצביטה. לחיוך קטן ונבוך שחייכתי לעצמי. זהו, יותר לא יהיו לי מסיבות חנוכה בגן או בביה"ס. לא שיש לי חיבה מיוחדת לשירי "שמיונתן" ולרקיעות רגליים בסורה חושך, אבל מודה שתמיד מתרגשת מאותם רגעים סמליים ותמימים של ילדות, בהם מתקיים משחק התפקידים הקלאסי הורה – ילד. דקה לפני שהם מתפכחים והופכים בגירים והבילוי האטרקטיבי - מי רוצה ללכת לאכול לגלידה - כבר לא עושה להם את זה.  ומבחינתי זו עוד פרידה קטנה מפרק בילדות של הבת שלי. עוד פרק שתם ולא יחזור על עצמו עוד -  כשאתה הורה לילד אחד. כי כשאתה הורה לילד אחד, ניתנת לך הזכות לחוות כל רגע ושלב בגידול ילד רק פעם אחת. והפעם הזו היא הפעם הראשונה והפעם האחרונה עבורך. הריון אחד, לידה אחת, בחירת שם אחד, עגלה אחת, מתחיל ללכת אחד, שלום כיתה א' אחד. כמו טעימות או דוגמיות של גידול ילדים. כאילו נתנו לך להתנסות במה זה ילד. בלי הזדמנות שנייה ושלישית לחוות את הרגעים היקרים הללו שוב. לרוב כחוויה מתקנת, כי בילד הראשון ושלא יגידו לי אחרת, אתה מובל ועסוק בהישרדות. לא מספיק נינוח, מודע ורגוע בשביל ליהנות ולדעת להעריך את הרגע. ובילד השני כשאתה עטור ניסיון יש לך הזדמנות להגיב אחרת, לא לרוץ עם כל חום גבוה למיון כי במילא יגידו שזה וירוס, או לדעת שהריב של בת הארבע שלך עם ילדה אחרת בגן יש לו משמעות כמו לריב שיהיה לה בעוד יומיים.   

ולמה יש לי רק ילד אחד תשאלו, כי אתם תמיד שואלים – כי כך הובילו אותי החיים. לא הכול מבחירה אתם יודעים. והשאלה הזו נותנת לי תמיד את התחושה שהורות מקצועית סו קולד, זו המקנה צל"שים ונקודות זכות בחברה שלנו, מתחילה מהילד השני. כשאתה נדרש לשלוט ביד רמה בגדודי ילדים, ולהפגין כישורי ג'אגלינג, תוך כדי הכנסת כביסה למדיח. ואז גם נדרשת להיווצר החזית הקלאסית הברורה של - אנחנו ההורים מול אתם הילדים.
כשאתה הורה לילד אחד ועוד הורה יחיד, אתה לא יכול ללכת למקום הזה של "ילדים לכו לחדר, אל תפריעו עכשיו לאבא ואמא". על מי תפעיל את המשפטים ההוריים האלה? יש לך ילד אחד והוא הופך להיות חבר שלך. אתה נדרש להביט לו בעיניים. להתייחס אליו כאדם בוגר. מגיל סביר כמובן. כמובן שפה ושם אני מוצאת עצמי משתמשת במשפטי נזיפה קרי – קודם שיעורים רק אח"כ טלוויזה, אבל מעולם לא השתמשתי בשום איומי סנקציות וענישה, כי זה הרגיש לי כמו הצגה. נגד מי כאילו, הא? אפילו אני עצמי לא האמנתי לי.

ואז בתוך רגעי הקיטורים שלי על החד פעמיות של ההורות שלי, אני תופסת שאני בכלל צריכה להגיד תודה ענקית. על היש. ילד אחד הוא כפסע בין להיות הורה או לא לחוות את האושר הזה בכלל. הוא כמו נס קטן, נס מהלך - אפרופו חנוכה. והנה כבר תופסת עצמי שוב ומהר. תודה אלוהים או מי שאחראי לקסם הבריאה הזה. תודה על המתנה הזו ועל הילדה הזו. ילדה חד פעמית, זה בטוח. אין עוד ילדה כמוה.

 

כה אוהבת את השיר הזה...