תמיד אני מרגישה נסחטת רגשית, כאילו
נתבעת להשתתף במשחק תפקידים שקרי, בסיטואציות האלו, בהם מקטרים לי על דברים שבעיני
הם סוג של לוקסוס. חוסר ההודאה של אותם אנשים, גם בטוב שנתברכו בו ובמזל ששפר
עליהם, והפיכה אוטומטית של כל מציאות חיובית לאוסף של סבל למעשה, התובע ממני
אמפתיה, לא הוגנת בעיני וגורמת לי למבוכה ומחנק בגרון, עד כדי רצון להוציא מהם
הודאה בכוח.
אבל אי אפשר באמת להאשים אותם. ישנן הרבה סיבות טובות לפחד שלנו להודות באושר. בפני הסביבה אבל גם בפני עצמנו. ראשית, כי מגיע להם הקרדיט שאולי באמת ובתמים קשה להם באותו הרגע, ומבחינתם זה באמת סוף העולם, ונורא צדקני ומעצבן שמבקשים מאיתנו, באותו הרגע, להסתכל על חצי הכוס המלאה, להגיד תודה על היש, או שאר אמירות צדקניות מהסוג הזה. גם אני עצמי הייתי שם. ומודה, זה לא תמיד קל ליישום, ואולי זו המשמעות הבריאה והנורמאלית של לחיות את החיים ואת הרגע. רק בדיעבד ובפרספקטיבה של זמן אנחנו מסוגלים להבין משקלם האמיתי של דברים.
סיבה שנייה היא הפחד הידוע והלגיטימי מעין הרע, של הזולת, של היקום,של השד יודע מי, ומולו קטונתי ולא אתווכח לעולם. כי היו דברים מעולם. יש תחושה שהרע טיבו להישאר, והטוב הוא דבר שברירי, שיכול להילקח בקלות או שנשלם עליו מחיר. ואם נעיד על קצת רע, נוכל להגן עליו - כמו תשלום מעשר. סיבה נוספת היא חוסר הרצון לעיתים להכאיב לזולת, שאולי חולם באותו רגע, להיות במקום בו אתה נמצא.
אבל הסיבה העיקרית היא - כי ככה גדלנו וככה הורגלנו, רובנו, ולא חשוב מאיזו עדה, כפי שבטח תרוצו לקטלג. לא מדובר רק ביוצאי ורשה. נו טוב, אולי יש להם יתרון מקצועי קל. במשפחות רבות, או בחברה בכלל, אנחנו זוכים להערכה בעיקר על סבל. הפגנת אושר והנאה בפומבי נתפשים כפינוק ואגוצנטריות, הפשע מושלם. אנשים מרגישים אינסטקטיבית שההנאה שלהם עלולה למשוך אש ולכן כדאי שלא להסגיר אותה ולהעיד על קצת סבל.
ומתחשק ללחוש לאותם אנשים, תקשיבו, אל תתגרו בגורל, יכול להיות יותר קשה ושלא תדעו. הנאה היא לא מילה גסה בעולמנו קצר המועד. תנסו לחגוג בלי פחד, או רגשות אשם את הטוב שלכם עד הסוף, והסביבה תקבל גם היא לגיטימציה לכיף שלה ותחגוג איתכם. לפחות אני. אל תחכו למכה שכל אחד מאיתנו מקבל מתישהו, כדי לקבל פרופורציות.
או כמו שאומרת אמרת החכמים הידועה שהמצאתי זה עתה - כשטוב לך באמת, יש לך את הלוקסוס של לקטר כמה רע לך (או אולי פשוט את הזמן) כשרע לך באמת, אתה מחייך.
אבל אי אפשר באמת להאשים אותם. ישנן הרבה סיבות טובות לפחד שלנו להודות באושר. בפני הסביבה אבל גם בפני עצמנו. ראשית, כי מגיע להם הקרדיט שאולי באמת ובתמים קשה להם באותו הרגע, ומבחינתם זה באמת סוף העולם, ונורא צדקני ומעצבן שמבקשים מאיתנו, באותו הרגע, להסתכל על חצי הכוס המלאה, להגיד תודה על היש, או שאר אמירות צדקניות מהסוג הזה. גם אני עצמי הייתי שם. ומודה, זה לא תמיד קל ליישום, ואולי זו המשמעות הבריאה והנורמאלית של לחיות את החיים ואת הרגע. רק בדיעבד ובפרספקטיבה של זמן אנחנו מסוגלים להבין משקלם האמיתי של דברים.
סיבה שנייה היא הפחד הידוע והלגיטימי מעין הרע, של הזולת, של היקום,של השד יודע מי, ומולו קטונתי ולא אתווכח לעולם. כי היו דברים מעולם. יש תחושה שהרע טיבו להישאר, והטוב הוא דבר שברירי, שיכול להילקח בקלות או שנשלם עליו מחיר. ואם נעיד על קצת רע, נוכל להגן עליו - כמו תשלום מעשר. סיבה נוספת היא חוסר הרצון לעיתים להכאיב לזולת, שאולי חולם באותו רגע, להיות במקום בו אתה נמצא.
אבל הסיבה העיקרית היא - כי ככה גדלנו וככה הורגלנו, רובנו, ולא חשוב מאיזו עדה, כפי שבטח תרוצו לקטלג. לא מדובר רק ביוצאי ורשה. נו טוב, אולי יש להם יתרון מקצועי קל. במשפחות רבות, או בחברה בכלל, אנחנו זוכים להערכה בעיקר על סבל. הפגנת אושר והנאה בפומבי נתפשים כפינוק ואגוצנטריות, הפשע מושלם. אנשים מרגישים אינסטקטיבית שההנאה שלהם עלולה למשוך אש ולכן כדאי שלא להסגיר אותה ולהעיד על קצת סבל.
ומתחשק ללחוש לאותם אנשים, תקשיבו, אל תתגרו בגורל, יכול להיות יותר קשה ושלא תדעו. הנאה היא לא מילה גסה בעולמנו קצר המועד. תנסו לחגוג בלי פחד, או רגשות אשם את הטוב שלכם עד הסוף, והסביבה תקבל גם היא לגיטימציה לכיף שלה ותחגוג איתכם. לפחות אני. אל תחכו למכה שכל אחד מאיתנו מקבל מתישהו, כדי לקבל פרופורציות.
או כמו שאומרת אמרת החכמים הידועה שהמצאתי זה עתה - כשטוב לך באמת, יש לך את הלוקסוס של לקטר כמה רע לך (או אולי פשוט את הזמן) כשרע לך באמת, אתה מחייך.
לחיי שמפניה (ב-600 ש"ח לפחות), דגלוני נייר עם נקודות וטונות של קיטורים
השבמחק