יום חמישי, 20 ביוני 2013

אחת מאחת


אז על מה בעצם עוד לא ספרתי לכם עד היום? אולי על זה.


אחת לכמה פוסטים אני כותבת פוסט קצת פחות מחויך. יש גבול לפינוק שלכם.
כן. כבר לפי הכותרת אתם יכולים להבין. לא צריך לתרגם לכם. גם אני מהנופלים. הנופלים בסטטיסטיקה. מה זה גם, אני היא הסטטיסטיקה, אני היא האחת מתשע. הנה היא, זאתי עם הבלונד. וכשהסטטיסטיקה מגיעה אליך, בבת אחת היא הופכת למאה אחוז, בלי אפילו טיפת הסתברות אחת לרפואה.

כן, כבר עשר שנים שאני חיה חיים כפולים, אבל לא מהסוג המקובל. אני והמזל הנוסף שלי –  סרטן . עד היום רק מתי מעט ידעו על הרזומה שלי. המשפחה, חוג החברים הקרובים ובעבודה, כשסוכני הביטוח לא ששו לבטח אותי מפאת שוב - המילה הזו - הסתברויות. הסיבה שלא רצתי לכתוב על כך בשלט חוצות, למרות היותי פרסומאית, היא סיבה קטנה בת אחת עשרה עם עיניים כחולות וגדולות. סיבה בשם מאיה. מבחינתי, כל יום שמאיה הלכה לבית הספר או בחנה שעות את בגדיה ושערה מול המראה, בתחושת התום והביטחון הבסיסי שאמא שלה כאן בשבילה לנצח, הייתה רווח נקי. גם שלה וגם שלי. כל ערב שיכולתי להקריא לה סיפור ילדים עם סוף טוב, היה אושר. מפעל הפיס.
נכנסתי למועדון ה - חברה מביאה חברה - כאמור לפני עשר שנים. גיליתי את ה-1.7 ס"מ גוש הזה בזמן המקלחת, יום אחרי יום הולדת שנה של בתי. ואם יש אלוהים אז רציתי בהזדמנות לשאול, תגיד לי, זה זמן זה? יומולדת? איזו מין מתנה זו?
פעם ראשונה שחוויתי על גופי את הביטוי "נעתקה נשמתי", ואפשר להוסיף גם "נאלם גופי" ו"נדהמה נפשי".
מאותו רגע החל מחול השדים. מבחר דקירות ובדיקות למיניהן עם מכשירים קרירים וטכנאים קרירים עוד יותר, שבחצי מבט קפוא אחד מוחקים לך כל תקווה אחרונה שנאחזת בה. ואז הרגע הזה, שבו הרופא יושב ממלכתי מולך וסוגר על חייך הקודמים בשתי מילים - סרטן השד. ואת מתחננת בליבך, תחזירו לי מיד את חיי התמימים של לפני שבוע. מבטיחה לא לעשות עניין מהדברים שהרגיזו אותי קודם. נשבעת. מזל שהחזקתי מהדק משרדי בין אצבעותיי , שיכולתי להדק לו את הצורה, בניסיון להשתלט על שפתי הרועדות. למעשה ברגע זה גילו לי את סוף הסיפור. שלי.
עברתי את כל הקייטנה. הכול, קומפלט אורגינל. עם המילים האקזוטיות - כימותרפיה, בחילות, הקרנות. בבת אחת הפכתי מקצוענית בתחום וללקסיקון מהלך של מונחים רפואיים שמעתה יהיו שפתי השנייה. זוכה לגלות מלאכים בלבן שעובדים בבתי החולים, למרות התנאים הלא אנושיים, שותה בצמא כל חיוך ומילה מעודדת, אסירת תודה לכל אחות שמצאה לי בקלות את הוריד.
זוכרת שנשאלתי באותו זמן על ידי מישהו, אם צבע העיניים שלי אמיתי, עניתי "לא, זו פאה". זכיתי להתנסות בשיער קצוץ, שהיו שדרשו ממני להישאר כך. נראה לכם? רק חיכיתי שיגדל ואחזור לעצמי המוכרת במראה. כאילו שאפשר בכלל. מה את חושבת לעצמך גברת? לחזור למה שהיית קודם? הצחקת אותנו. איזה דרישות. מרגע זה איבדת את הדבר הכי יקר בחיים מלבד הבריאות - תחושת האשליה של חיי נצח וה"לי זה לא יקרה" המפורסם.
הצל שלך ואת יוצאים עכשיו לדרך.
כבר לא תוכלי להתעצבן באמת, ממה שעצבן אותך קודם, זאת אומרת, את יכולה לנסות, ככה סתם
בשביל הכיף. עם הכניסה למועדון, היו רבים שהציעו לי ללכת לסדנאות כמו דמיון מודרך וקבוצות תמיכה. אני אישית סירבתי. לא רציתי לתת למחלה יותר מקום ממה שכבר תפסה. ובכוח. לא הרגשתי צורך לשנות את חיי, שרק השתנו עם הילדה שנולדה לי. להפך. כל שרציתי היה לחזור כמה שיותר מהר לחיי הקודמים והחדשים ולשגרה המתוקה עם הבייביגרו הורוד, שחכתה לי שם בעגלה עם ביסקוויט רטוב. וכך הדרכתי לבד, את הדמיון שלי להוביל אותי לכל חנויות בגדי הילדים האפשריות. לפני הטיפולים הייתי יורדת לחנויות עם מחט בזרוע וצוללת לתוך הבגדים הקטנים האלה, מסניפה את התמימות והאופטימיות הזו לתוכי.

אחרי חצי שנה חזרתי לחיים ואחר כך אל השמחה, וביחד אל שמחת החיים, שבדרך כלל טבועה בי ,יהיו מי שיעידו (מי יודע, אולי בגלל הסטרואידים שקבלתי). משפחתי וחברי קבלו אותי מהר לזרועותיהם כאילו נשכח. מתוך רצון טבעי שלי ושלהם באמת, לשכוח ולהמשיך הלאה. תמר חברתי אמרה שהרסתי לסרטן את כל הדימוי והמוניטין. כאילו היה רק שפעת. רק בראשי התיישב לו אותו צל קטן והחל לרדוף אותי לכל מקום, ככה זה בד"כ עם צל, לא?
מתוך שיחה שספק נעשתה ספק לא נעשתה עם האונקולוגית שלי:
"אולי באמת כדאי שתיהני עכשיו מכספי הפנסיה" רמזה לי האונקולוגית. "מה את אומרת לי בעצם" עניתי, "שאני לא אעבור ל"מגדלי גיל הזהב" - למות עם אנשים כמוך - לעת זקנתי? שלא תהיה בעצם זקנה, זה מה שאת אומרת?" "תראי יש מקרים", מנסה האונקולוגית לגייס את כל רצונה הטוב. "נו, תגידי בכל זאת משהו אופטימי" אני מחייבת אותה, שוקלת שימוש באקדח. "תעשי בבקשה בראש סריקה של כל המקרים שנגמרו בסוף טוב - כלומר לא נגמרו. קדימה, קדימה, אין איזו סטטיסטיקה חדשה, מחקר שנעשה לאחרונה, תרופה שהוכנסה בדיוק אתמול בערב לסל התרופות? ובהזדמנות תגידי, איך בדיוק נראה הסל הזה? סל פלסטיק כזה עם חורים, של השוק?. רגע, ואם אלך לרופא פרטי הוא יגיד לי דברים יותר אופטימיים כי זה בתשלום?" אני מנסה, את כוחי. "הם חייבים, האונקולוגים הפרטיים האלה, בסכום שהם לוקחים, הם מחויבים לאמירה אופטימית אחת או שתיים, לפחות. אחת לאלף שקל.
תביני, יש לי ילדה קטנה, שאני חייבת להיות בבת המצווש שלה, לחגוג לה יומולדת שש עשרה מתוק, אני חייבת לראות אותה גדלה להיות נערה, בחורה, מסוקרנת להכיר אותה כאדם בוגר. לתמוך בה, ללוות אותה בחבלי הגדילה, האהבות הראשונות והאכזבות. להיות החיבוק שלה בבית, אליו תחזור עם דמעות בעיניים מהשיבוץ בצבא. ותתפלאי כן, יש לי אפילו חוצפה לדמיין אותי עומדת לידה בחתונה שלה והופכת לסבתא ביחד איתה. תעשי טובה אונקולוגית יקרה, תלכי לקראתי. רק התחלתי לריב איתה. עם הילדה הקטנה הזאת. וזה אפילו עדיין לא מריבות גיל ההתבגרות הקלאסיות, כשהם טורקים אחריהם בזעם את דלת חדרם. זה ממש טרום, טרום, טרום המריבות האלה. אני רוצה לחוות הכול. את כל התמונה. לא עוד שנה, לא עוד שנתיים. הכול.
"רק לאחרונה התאהבתי שוב"... אני מנסה את הנשק האחרון.
אני  שואלת את עצמי, מה הצורך המוזר הזה לעדכן אנשים רבים וזרים ברובם, במצבי הבריאותי. נושא למחקר. אני מניחה שזו בשבילי עוד הזדמנות לעבד את מה שעברתי ועוברת. אבל הסיבה היותר גדולה היא לתת עוד לגיטימציה למחלה הזו, הנודעת בשמה המסתורי ומיושן "מחלה קשה" ועידוד אמיתי לכל מי שהצטרפה לאחרונה למועדון המכובד, שגיל הכניסה אליו עוד מעט ירד ל-18, בכך שאפשר לחזור לחיים שמחים ורגילים לחלוטין ולחיות הרבה מאד שנים גם אחרי הגילוי, ו"שהשד לא נורא כל כך"- משחק מילים שכזה. וכן לקרוא לכל בנות היענה, האחוזות אימה רק מהמחשבה לבדוק את עצמן. כן, אני יודעת. אז תנשמו עמוק או אל תנשמו לרגע, אולי אפילו תשירו לעצמכן שיר בקול רם באותו הרגע, ותעשו את הבדיקה החיונית, מגיל שלושים.
וכן, אני רוצה לעשות פרסומת לד"ר רות לאופר,http://breast-guide.co.il/ לרופאה שמעבר לידע, לניסיון ולמקצועיות הבלתי מתפשרת, נחנה גם באנושיות ובמסירות לא רגילה, המאפשרים למבוהלות שלה להתקשר אליה בכל רגע והיא בין תרופותיה שולחת אותן גם לקנות שמלה. אגיש אותן לאישור בוועדה שנה הבאה. זה לא מובן מאליו להתקשר לנייד של הרופאה שלך ולספר לה שבן הזוג שלך לא התקשר פתאום, ואם כדאי לפנות למיון.

ועכשיו ברשותכם, חייבת ללכת לארוז לנסיעה להופעה של הרולינג סטונס בלונדון. יש לי עוד הרבה תוכניות עוד לגלגל. והיי, העיקר הבריאות, משפט שלא שמעתם עד היום.
שלכם, עד 120 שולי








בחרתי בשיר הזה המדבר על השבריריות של החיים
"הנשוב בפעם המאה חלק בדברים ליטול, בעודנו מחווים דעה, הפך לו לילה זה לתמול..."



7 תגובות:

  1. מצמרר ועם זאת אופטימי
    אני תוהה מהיכן האומץ לחשוף את הכל בפני אנשים זרים
    ועדיין לסיים בנימה אופטימית
    קבלי חח
    רוני

    השבמחק
  2. תודה. התרגשתי לקרוא. הערבוב הזה של השלמה עם הקושי ואופטימיות זהירה מרגש אותי.

    השבמחק
  3. מרגשת אחת, נהדרת. חיבוק ו... רק רק. רק בריאות.

    השבמחק
  4. אז כמו תמיד שולי , את מפתיעה גם אותי ... וכן יקירתי יש חיים אחרי , ולהזכירך לאף אחד לא מובטח כלום ולכן האופטימיות שלך היא הבריאות שלך ... אוהבת אותך יקירתי

    השבמחק