יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

הצל שלי ואני יוצאים שוב לדרך




טוב, מה זה אי אפשר לסמוך עלי. קופירייטרית קופירייטרית, אבל אצלי מילה כנראה, זו לא מילה. הנה, רק לפני כמה חודשים נפנפתי לכם בפוסט על מחלת הסרטן בעברי והנה אופס, פתאום אני שוב עמוק בשדה הקרב, ללא כל אזהרה מוקדמת. ולא רק זאת, נשבעתי לעצמי שעם כל הכבוד למידע החיוני הזה להמשך תפקודכם, אשמור אותו לעצמי, בחוג משפחתי וחברי הקרובים ולא איידע את כל העולם ואשתו, שכן לא בטוח שזה סוג המידע שבא לכל העולם ואשתו להתרועע עימו על בסיס יומי. רוב הסיכויים שהעולם ישמח יותר לקבל ממני המלצה על צימר טוב או ארוחת בוקר טובה אליו יוכל לקחת את אשתו, רק ברשותכם בלי קינואה.
והנה גם פה אני לא מתאפקת, רצה לשתף אתכם.
והתלבטתי איך ומה ובאיזו דרך. דבר אחד לא תקבלו אצלי - יומן מחלה, ראשית, כי רבים וטובים כבר עשו ועושים זאת היום באינטרנט. ושנית, כי תמיד סירבתי ועדיין מסרבת לתת לבעל חיים הזה המכונה סרטן להשתלט על חיי ולהפוך לזהות שלי או למקצוע. אלא אם הוא יופיע לי עכשיו טבול אומלל בקדרת פירות ים לוהטת ברוטב שום ויין. כפי שמאוד אוהבת. רמז. רמז. רמז. סרטן או כל מחלה אחרת, בטח בעלת ביטוי חיצוני, הגורמת לאנשים לנעוץ בחולה מבטים נבוכים אינה הזהות שלו. ואני מסרבת לראות בה ככזו. ללא ספק המחלה משפיעה על חייו באופן תפעולי, אבל מעבר לכך הוא אדם שלם על מעלותיו, כישוריו וחסרונותיו כמובן, ואף אחד מאיתנו להזכירכם, אינו חסין. וגם רחמים מיותרים מבחינתי והמילה תהיי חזקה לרוב מחלישה אותי. בחורה מוזרה שכמוני. יותר מתחברת ל- ראית את המכנסים החדשים בחנות ההיא? יש בדיוק הנחה, שנרוץ עכשיו או עוד חמש דקות?והקפה החדש שנפתח בדיוק ליד - סמכו על הדמיון המודרך שלי שהוא ידריך אותי לשם במהירות. כל מה שאני רוצה הוא לחיות את הרגע ולטרוף את העולם כמה שיותר, בדיוק כמו שכל אדם בר דעת כמוכם צריך לחשוב לעשות בקומו בבוקר.
אז החלטתי ללכת על אמצע הדרך, ולשתף אתכם בעיקר ברגעי האושר שלי, אותם אני מלקטת באובססיה, כיאה לאדם המצוי מזה תקופה ארוכה וטראומתית על סטרואידים, וראוי לדעתי למדליה אחת או שתיים על כך, בדיוק כמו לאנס ארמסטרונג (מאחוריך). אמנם לא התחלתי לדווש על אופניים, אבל יכולת האכילה שלי באמצע הלילה מבטיחה השתתפות שלי באולימפיאדה הבאה בענף כדור ברזל, או  אכילת המבורגרים, בתקווה שיקום עד אז ענף אחד כזה. תפקידכם יהיה אם כך, לא לנגב לי את הדמעות, אלא יותר בכיוון לשל לנגב איתי חומוס. חולת חומוס. הנהתראו, שוב מדברת על אוכל.
ובינתיים לידיעתכם, הזמנתי כבר מקום לפסח לחופשה חלומית באמסטרדם, אז תחזיקו לי אצבעות, ואם לא אסע בסוף מכל מיני סיבות איזוטריות, אתם כולם מתחלקים איתי בתשלום הקנס..סורי. שנייה בודקת את השער האירו עבורכם.
ועכשיו הצל שלי ואני יוצאים שוב לדרך ומקווים לחזור משם מהר בריאים ושלמים.
אגב התמונה למעלה היא מלפני כמה חודשים. הצבתי לי אותה כיעד לחזור אליה במהירות האפשרית.


וזה שיר ההמנון שלי.. את תלכי בשדה. הוספתי לו אות קטנה ואקטואלית את תלכי בשד(ר)ה.
למי שמכיר את מקום מגורי. תלביבית בלתי נלאית.
ביי נהייה בקשר. שלכם שולי.


     




2 comments:

  1. אוזו אשכוליות. בזמנך החופשי. אוהבת לעד

    השבמחק
  2. שולי יקירתי!
    אין, אין, אין עליך - כל מלה בסלע (את הסלע). נוצרת, גוזרת ושומרת את מילותייך שהן הוראות הפעלה למסע שמכונה בשפת הילידים-"חיים"
    רנה גורן (ובשפתנו- רנה של נאוה)

    השבמחק