יום שבת, 31 בינואר 2015

היא לא בחרה את שמה



שולי גלנץ - הראשונה

אבל אותה בחירה הלכה עמה לאורך כל הדרך. השם שלנו. עניין שולי עבור חלק מאיתנו ואילו עבור חלק אחר, עסק לא סגור, צל ותסכול שמלווים אותם כל חייהם, מאז ילדותם. כשהם מסתובבים בעולם עם סימן השאלה על הפנים, למה? למה, אמא ואבא?
שמי שולי ואני נמנית עם קבוצה ב'. מעולם לא סבלתי את השם שלי. ואם לדייק, יותר נכון סבלתי ממנו. לא עבר יום בחיי שבו לא שאלתי את הורי ואחיותיי בתוכי, איך עשיתם לי את זה? למה דווקא השם הזה. חסרים היו שמות יפים באותה תקופה?
"כבר בחרנו לך שמות אחרים" ניסתה אחותי הבכורה אירית, להגן על חייה, ללא הצלחה, אבל אז אבא נכנס לחדר עם בקשה מרגשת, שלא ניתן היה לסרב לה - לקרוא לך על שם אחותו האהובה - שולמית- שנפטרה בגיל צעיר". אוקי, התנו אימי ושתי אחיותיי את בקשתו, בתנאי שקוראים לה שולי מהיום הראשון וכך היה. כפי ששמתם לב שמי היום הוא שולי. בקשתו התקבלה. יש להוסיף, כי בתקופה זו היה גם מקובל וכבוד גדול להיקרא על שם קרוב שנפטר. ואני אומרת - כבר היה אחד בשם הזה, בואו נשאיר אותו - יחיד ומיוחד בעולם, כלומר כבר הייתה שולי/שולמית גלנץ אחת. בואו נשאיר אותה יחידה ומיוחדת בעולם. לא נשכפל אותה. טוב, זה לא ממש יכול לעזור לך הרבה, כשאת רק בת יומיים. השיא היה כשהיינו בבית קברות וראיתי מצבה שכבר קיימת עם שמי – יופי חשבתי, הנה אני כבר פה. הכול כבר מסודר.
לא. אני לא באמת כועסת על אבא שלי, ובהחלט מבינה ללבו הכואב ולרצונו להנציח את אחותו האהובה, שהייתה אדם מיוחד ומדהים לפי כל הסיפורים. אומרים שיש לנו אותו חיוך. אבל לו רק היה יודע כמה משקל והשפעה יכולים להיות לשמו של אדם על חייו, אולי היה שוקל שוב.
ואז שולי גלנץ החלה את חייה, ומהר מאד הרגישה שאינה מתחברת לשמה, ויתרה מזה אפילו מתביישת בו. יש רבים שחיזקו בצורה בוטה  את הרגשתה לאורך תחנות בחיים, - בנוסח -מה זה השם הזה, נורא לא מתחבר אליך, אולי תשני אפילו לשלי. שילה. הו כמה רציתי, ולא היה בי האומץ. מדהים שלא עלתה בדעתי המחשבה או האפשרות להחליף את השם, שיש לי זכות שכזו. וככל שנקפו השנים ושמי הפך ידוע בתחום המקצועי וקניתי לי את המוניטין המקצועי שלי בתחום – נראה טיפשי ולא הגיוני לשנות את השם. פתאום עכשיו?
בשנתיים האחרונות כשאני והסרטן משחקים משחקי הורדת ידיים, ועד עכשיו (בלי עין הרע, וכו' ) אני מובילה, עולות בי מחשבות מרדניות מכל הסוגים. ראשית, חדלתי לבקש רשות על מעשי. ודאי תתפלאו מה זה המושג לבקש רשות, בגילי המתקדם. ובכן, אני מאלו שכל חייהם מבקשים רשות או אישור פנימי, על כל צעד הם עושים בחייהם. שריטה גדולה ומכובדת היכולה למלא פוסט נפרד בפני עצמו.
בתור ילדה את הרשות התרגלתי לבקש מהורי, אחיי ודמויות סמכותיות רשמיות בחיי, ובהמשך מאיזו שופט או שופטת פנימית שאמצתי אל תוכי והם עונים לשם הלא מוצלח "ביקורת" ומתגוררים בי עד היום ולא מצליחה להוציאם מתוכי.
ובכן לא עוד. מעשי בחודשים האחרונים, משאירים את הסביבה לבלוע את רוקה, ואת אחיי בפרט, בפחד מתמיד מהצעד הבא שלי. כל בוקר נפתח בסמס רועד מהם – אחותי..איפה את עכשיו? ומה תוכניותיך להיום? נכון שרק קניות בסופר?
לדעתי הם בשלב של מחשבה על הצבת שמירה. מה היא עוד מתכוונת לעשות. פתאום היא עברה לנו דירה מתחת לאף, ושפצה את האמבטיה בזמן שישנו, ועכשיו היא פתאום רוצה ג'יפ. לאן עוד נגיע איתה, תור מי לשמור עליה היום?
אז עכשיו אני בענייני שמות. חשבתי לשנות או להוסיף את השם "שלי" לשולי" בודקת את האומץ שלי ללכת עם הלב, לתקן ולהגשים חלום, משהו שסבלתי ממנו כל חיי. והנה תראו, אין מעלי שמירה ואין אף אחד שמונע ממני. ואני לא מסוגלת. כי מה יגידו, ומה עם המוניטין המקצועי, וכבר מכירים אותי בשם הזה בענף הפרסום ובענף הבלוגרים, וזה לא יתפוס במילא.
טוב נניח לזה כרגע, לא באמת בוער. שקודם אהיה בריאה, בעזרת השם.


ואיזה שם בחרתי לבת שלי..השם הכי יפה בעולם. מאיה.

תגובה 1:

  1. אכן, בעזרת השם. כי כל השאר, שולי

    השבמחק