השמים יכולים לחכות

מישהו, מישהו דואג לי שם למעלה..

והרבה דואגים לי פה למטה!

"תגידי,שמת לב שאין לך מזוזות בבית?" אמרה לי לא מזמן חמותי, "לא" עניתי ספק מופתעת, ספק אדישה. "האמת שאני בדירה הזו חמש שנים, ולא שמת לי לב או עבר לי בראש הנושא ולו פעם אחת. מעניין" אני ואמונה בדת או באלוהים, לא הגענו אף פעם לדיון מעמיק, שיחת סיכום או קבלת החלטות סופיות בנושא. מזועזעת, הודיעה לי נחרצות, חמותי כי הנושא הולך להיות מטופל על אפי ועל חמותי מה שנקרא. "אני איתך,כל מה שצריך, גימגתי נבוכה אחריה. מה יש להפסיד. זמן לא קצר אחרי, הושמו מזוזות כדת וכדין בכל אחד מהמקומות הנדרשים.  

במקביל באותם ימים, ביושבי אחוזת ייאוש, והרגשה פיסית קשה, אצל המלאכית והמשגיחה הפרטית שלי, היא האונקולוגית ד"ר רות לאופר, הודיעה זו כי גופי מגיב קשה מאוד ולמעשה אינו מגיב טוב, אם בכלל לכל סוגי הכימותרפיה שקבלתי בשנה וחצי האחרונות, ואין מה להמשיך לסבול. עם זאת, היא מסרבת עדיין להרים ידיים בשבילי, ומוחה הרפואי היצירתי והמנוסה, הגה עוד רעיון לטיפול רפואי בי בתרופה ותיקה, הפועלת במנגנון אחר. תרופה? הצחקתם אותי. מבחינתי מדובר נכון לרגע זה בתרופה מצילת חיים. שרק ימשיך.

לאט לאט, החל לחלחל לו שיפור עדין. ראשית, כבר היה תחושה מרעננת, מלא לחוש את תחושתם של החומרים כימיים הקרירים, פולשים קרירים לוריד בגופי על בסיס יומי. לא לחוות שום תופעות לוואי. לא לא, אל תנסו, לא תצליחו אפילו לדמיין את הרגשה, בריאים חמודים שכמוכם.

לקום בבוקר כמעט כמו אדם נורמלי, ולרצות להתחבר מרצוני לאינפוזיה אחת - של קפה טוב.

לאט לאט, התחלתי להרגיש שגופי מקבל כוחות פיסים, חיוניות וויטליות, ששנים כבר לא חשתי. ובעיקר עירנות בשעות הקטנות של הלילה. כזו שגרמה לי לפעילות ענפה, בכל תחומי משק  הבית, עד כדי כך, שהתלבטתי אם לסמס לשמעון פרס הידוע בשעות עירנותו.

מדי לילה, התחלתי לסדר ולמיין כאחוזת אמוק את כל חלקי הבית. אין פינה בבית שלא הגעתי אליה,ממיינת וזורקת כמה שיותר בלי חפצים, מבלי לחשוב פעמיים, מלאכת סידור יסודית - ממיון ארון הצעצועים של דברי התינוקות של הילדה, שכבר בגרה, לארון התבלינים והמחבתות, שהגיעה זמנם ללכת. השארתי רק חפצים שבאמת משתמשת. מלאכת סידור ,שהפכה בעצם למלאכת מיון החיים. שנבעה מתוך רצון ברור, לקחת ולהחזיר לעצמי את השליטה בחיי, בחיי בתי וביתי. אחרי שקרוב לשנתיים, נטלה ממני תחושתי זו לחלוטין. בשוכבי, מובלת, חלשה וחסרת אונים, מבלה רוב הזמן במיטה, בין טיפול לטיפול. לאט לאט, הרגשתי איך מאיה קולטת את אמא שלה, משתנה למול עיניה ואת תגובתה הנרגשת. ילדים חשים הכול. לא היה גבול לאושר שקרן מעיניה, והביטוי המיטבי שלו  - חזרה להתעסקות מלאה בענייניה, והוספת לק חדש לאוסף.

לא הרבה אחרי, פנטזיה לנסיעת סתיו מוזהבת לניו יורק וקונאטיקט, לבילוי עם קרובי משפחה, שדוברה עם אחיותי, בזמנו, באחד האשפוזים, יותר כמקור עידוד, החלה לרקום עור וגידים, לתביעותי. אמנם עם הרבה פחדים וסיייגים מוצדקים של אחי בדרך, ומכשיר חמצן נייד, אבל עם התעקשות עצומה שלי.  

וכך מצאתי עצמי מתחילה לחזור לחיים, אמנם מדדה לאט, מתיישבת כל כמה דקות לארגן מחדש את הנשימה, אבל הנפש שועטת קדימה בלי חשבון, רוצה לטרוף את כל העולם, להשלים כמה שיותר מהר, למי שמכיר אותי וסיפוקים מידיים, חיים שלמים וזהות שנלקחו מבחינתי, להרגיש שוב נורמלית ושוב שולי. וכשאני אומרת ששולי חוזרת לחיים, הווה אומר שכרטיס האשראי שלה חוזר אף הוא לתפקוד מלא, כשהמילה הנכספת "מאושרת "אפרוווד" מופיעה כהוכחה וחותמת לכל ביצוע פעולה שלי. "אפרווד" -שולי - אכן מאושרת.

עומדת ומזילה דמעות, כלא מאמינה, במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ה- MOMA מול תערוכת אורגינלים של האמן הנרי מאטיס, ויום אחרי צופה בתערוכתו המדהימה של האמן ג'ף קונץ. נזכרת בימי היצירתיים כסטודנטית לאמנות, ואח"כ כקופירייטרית צעירה ואמביציוזית, בעולם הפרסום, בתחילת דרכי. הראש מתחיל  לרצות פתאום, לחזור ליצור ולתכנן פרויקטים יצירתיים, בהם אוכל לעשות הארקה ופריקה לכל התחושות והחווית אותן עברתי בשנים האחרונות. מתגעגעת לפגוש ולהרגיש שוב כאותה בחורה, בת 28, אמנם עדיין נפוחה מסטרואידים, והשיער צריך עוד זמן כדי לגדול, אבל  פתאום יש תקווה, ומי יודע אולי קבלתי שוב את חיי במתנה.

מסתובבת מאושרת בבתי כולבו, משפרת לאין שיעור, את מצב הכלכלה האמריקאית, וקונה באקסטזה, בגדים שפתונים, תיקים ואביזרים, כג'וליה רוברטס (רק בלי הריצ'ארד גיר בסוף לצערי, יותר דוד כהן מסניף בנק הפועלים, שבקש לפגוש אותי כשאחזור, קצת ככה לדבר על מצב (הרוח) של החשבון שלי)

רק לא טרנינגים.

לווינקד הסיום המרגש, הוזמנתי כמחווה של כבוד גדול, לזוג חברים ניו יורקים ותיק, לסלי וג'ואל, המתגוררים באיזור מדהים בקונטינקט "לייק קוביקה". בית עץ ליד אגם קסום וציורי, מוקף עצי שלכת מוזהבים, עליהם פנטזתי. לא היה גבול לאושר שלי. הכל זהב, אמרתי בלבי, הכל זהב...פינוק מכל עבר וארוחת מלכים מעוצבת, שהוכנה במיוחד עבורי עם כל המעדנים שהזמנתי. 

אבל הכיף היותר גדול, לו חיכיתי רוב הזמן אם להודות, היה לחזור כבר לבת שלי, שציידה אותי לטיול במכתב מרגש, בו דרשה מפורשות שאיהנה מכל רגע, כי מגיע לי. כל כך פנטזתי על הרגע הזה, בו תחכה לי בשדה התעופה, לאמא החדשה שלה, ויחדיו נצעד שתינו אל עבר החיים החדשים, והאולי יותר אופטימיים, שמחכים לנו. אם ירצה השם. כן, אם ירצה השם. ומסתבר שאנחנו לא באמת יודעים הכול על החיים האלה. ויש הרבה נשגב מבינתנו ואיזשהיא יד מכוונת בכל זאת. ואולי יש מישהו שם למעלה, שדואג לי אישית באופן פרטי. פתחתי צוהר קטן, צינית שכמוני, וכמות הניסים שזרמה ממנו אלי ולחיי ועדיין ממשיכה לזרום, לא הייתה מביישת שום חנוכה. וכן, הכול החל מעשית, מאותו יום של התקנת המזוזות. אז לכי תתווכחי. באמת קטונתי.

האם אחזור להתעצבן משטויות? האמת מקווה מאד וכמה שיותר מהר אם אפשר. אלה החיים לא?

דבר אחד בטוח - נכון לעכשיו, מבחינתי השמים יכולים לחכות. 

אה אה אה סטיינג אליוו, סטיינג אליוו...
עכשיו רק אם לא אכפת לכם, לסדר לי פה בישראל, סתיו אמיתי ברחובות עם קצת ניחוחות חורף .
בכל זאת קניתי קצת סחורה.

שלכם, עד 120 שולי.

השערות שבחוץ והסערות שבפנים - שיח אחיות לוחמות

(המממ.. נראית לי מוכרת.. תמונה מלפני שנתיים)

לא סוד הוא, כפי שהתוודיתי פה בעבר - בשנה האחרונה, אני מתמודדת באופן די פעיל עם ה"צוקית איתן" הפרטית שלי. רק שלמזלי, המבצע שלי מוגדר רשמית ע"י המדינה כמלחמה, והיא אף הקציבה לכך תקציב רשמי - לכדורים ולטילים, המסופקים לי על בסיס קבוע, ללא שום צורך לעבור אפילו את אובאמה. אני אפילו רשאית חוקית, להשתמש בביטויים כמו "בגלל המלחמה ההיא" או "המלחמה הזו" או לזרוק לאוויר הגדרות עמומות כגון "מחלה קשה" או "ממושכת"' שכן ידוע כי מחלה זו נהנית או סובלת ליתר דיוק, ממיתוסים רבים והילה הרואית כשל סוד צבאי מהמוצדקים.
מה גם שבממדי גופי החדשים, אני בהחלט יכולה לעטוף חלק נכבד מהרצועה, באהבה עזה.

אבל עכשיו נכנסתי שוב למקלחת, ולפתע החלו שוב סימני נשירה חלקיים לשיער, שרק לאחרונה חזר לשוב ולצמוח, מאז הטיפול הקודם. "אני מתה" אני צווחת היצ'קוקית מהאמבטיה לאחותי השרויה בקומה, כל אותה עת, מול ה"היפים והאמיצים" בסלון –"מתחילה לי שוב נשירה, "אני מתה".

לא, עונה אחותי, את לא מתה, בטח לא עכשיו, באמצע הפרק בסדרה. זה כל הרעיון, אם לא הבנת את הפואנטה. זה כדי שלא תגיעי, או תמנעי מהפעולה הזו, שדברת עליה, זה הרגע. אז עם כל הכבוד לנשירת השיער, עד שלא נושרים שני האגמים הכחולים שבעינייך, אני לא מרחמת.

די אני לא יכולה יותר, אני ממשיכה למרר בקול ייאוש - תוחזר כבר שולי שהכרתי כל חיי, משהו כמו לפני שנתיים, פלוס, מינוס, פלוס. אני לא מזהה את הבחורה הזרה הזו, שניבטת לי כל בוקר במראה כבר שנה. ואני מחפשת סימנים. ארון הבגדים שלה אמנם הפוך, עדיין מכורה לשוקו בשקית, אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר, אך איה היא? ואותה בלורית שיער?

אני יודעת שאני במלחמה, כפי שאומרים לי כולם, אבל זה לא אומר שאני אמורה להיראות כמו טנק משוריין או כל כלי נשק אחר.
יוחזר במחילה, המראה שלי המוכר, המהווה חלק גדול מהדימוי העצמי שלי, מתחושת הנשיות, האישיות, ומלווה אותי כל החיים. יוחזרו המדים האזרחיים שלי, כלומר מידות גופי המקוריות, ואתם בגדי הישנים. טוב, לאו דווקא מגיל 18, אבל לפחות כמו לפני שנה.
ואני מזהירה אותך אחותי היקרה – שלא תעזי להתחיל לענות לי עם מילים - כמו אופי ואישיות ופנימיות, כי אין לך סיכוי. "אני מחליטה עלי" כפי שהייתה נוהגת בתי לומר בגיל ארבע.

תמיד את כל כך יסודית, אובססיה שלי, וגם הפעם את מחפשת לשווא את מה שהיה. הכול משתנה כל הזמן, למה רק לי מגיע קימטוטים, גלי חום, ושערות לבנות שאני מקפידה לכסות בצבע. את יודעת איזו הקלה תהיה לך אם תרפי מהגעגוע, אל מה שלפחות כרגע איננו וייקח לו עוד זמן, אם בכלל לחזור, כי זו דרכו של עולם, גם בלי להיות חולים.

וזה לא שאני לא פוחדת, אבל אני מעזה להגיד לך, שכן יודעת, שבחסות הסטרואידים היום, לא פשוט להישאר בחיים לידך.

את הרבה יותר מהרשימה שלך, הכוללת שיער ומידות של בגדים. בזמן שאת סופרת קילוגרמים ושערות אני מתפעלת, ובכל יום יותר ויותר, מהעוצמה הרבה, שבה את מתמודדת עם המחלה. אוסף של איכויות, של יצירתיות, הומור וחוכמה, מכל מיני סוגים, וטוב וחום. אולי עכשיו בחסות הטלטלה הזאת, תציצי עמוק יותר ותתחילי להשתמש בכל מה שטבוע בך ולא יכול לנשור!

רגע, תני לגמור משפט לפני שאת מתנפלת. תארי לך מצב, שבו את מפסיקה להתווכח עם הגורל ואת הרגעים היקרים ביום, את מקדישה לטיפול ושיפור איכות ואווירת החיים שלך, עם העובדה הלא פשוטה שנקראת מחלה.

נכון שממול ה"מה" שזמנו לך החיים, את חסרת אונים, אבל ה"איך" בידייך והוא יכול להיות עם גלוטן, ללא לקטוז, או עשוי מקמח מלא.

אני מבינה כל כך את הצער הגדול שלך, תתעקשי, תנסי להכתיב את ה"איך" - את אלופה בלהמציא רעיונות. זה הרי המקצוע שלך.

וכמו שאני מכירה אותך, גוש רצונות ויצירתיות שכמוך, את עוד תמציאי פטנט איך חיים בלי לנשום.

תרגישי נוח על הכתפיים, אחות קטנה שלי, גם אני כבר לא רזה ושבירה כמו שהייתי.

אז בתמונה זו אחותי, נאוה רבינוביץ' וכמו שזה נראה, גם היום כמו כל השנים, אני עדיין על הכתפיים שלה. והאמת שמתחיל כבר להיות לא נורא נוח ונעים עם המשקל, שנוסף בכמה שנים, אבל איכשהו עדיין לא מצליחה לרדת. 
נאוה היא מחברת הספר "לקום", על התמודדות עם אובדן ושכול, עליו כתבתי בזמנו פוסט בלינק למטה.

איתה במקביל, עוטפים אותי באהבה עזה, גם אחותי הכ"כ מסורה אירית, אחי המופלא אורן וגיסתי אביבית ששום מחמאה לא תצליח לתאר. ונכון להיום, לא נראית לעין, שום יכולת להיפטר מהם.

וכמו בכל פוסט, אני נוהגת להציב לי משימות עתידיות לעידוד הנפש, אז הייתי השנה באמסטרדם כפי שאיימתי, ואף אכלתי צ'יפס מדהים עם מיונז באמצע הרחוב, אבל החלום הגדול שהוגשם במלואו ובהתרגשות מאין כמוה, הוא חגיגת בת המצווה לבתי מאיה, בדיוק כמו שחלמתי.

כרגע מפנטזת על נסיעה סתווית לניו יורק, רק בשביל לקבל חיבוק. מישהו שם הבטיח.
רק לחצות כבר את הגשר וכל הסערות האלה. או שלפחות תהיה איזו הפסקת אש קלה.

שלכם, כמובטח עד 120, שולי

http://rega-im.blogspot.co.il/2010/11/blog-post_23.html
הפוסט שנכתב בזמנו על הספר "לקום" של אחותי

rab.nava@gmail.com - ניתן לקנות הספר 73 ש"ח כולל משלוח באמצעות מייל זה  

  
  

בת מצווה, איזה אולם נפלא...

כן, זהו, אנחנו בפנים. הצטרפנו למועדון. אימוש מתחילה לארגן בת מצווש ושאלוהימוש יעזור לה. טוב, לא ממש סגרנו על מועדון "הכול כולל הכל מכל וכל" כפי שמקובל בכל המסיבות היום, אלא יותר על אולם חביב בו נארח את משפחתנו הצנועה בשקט, וכל אחד יחטוף, סליחה, יקבל את המנה שלו. ואני רוצה להודיע מראש, וליישר איתכם קו כבר עכשיו, שלא תהיינה ציפיות. עם כל הצער שבדבר חברים, הבת שלי לא תצא מתוך צדפה, קונכייה או כל אוייסטר שהוא. היא גם לא תגיח לקולות מחיאות הכפיים, ותהלך על במה לבנה ארוכה, כדוגמנית מן השורה, בנעלי פלטפורמה לבנות. היא גם לא תפצח בריקוד בטן סוער מולכם, בעת שתעמדו מתלבטים מול הקינוח השני שבבופה. בקיצור, היא לא תתחתן עם עצמה. היא תישאר עם כל הצער, עדיין רווקה בגיל 12. וסלחו לי על סערת הרגשות. אני פשוט אחרי סיור קל ביוטיוב, בחיפוש אחר מקורות השראה, לתכנון בת המצווה לילדה האהובה. ומי שלא נמצא בשלב הזה בחייו, כאילו הפסיד עולם ומלואו, כלומר אולם ומלואו, המתקיים במקביל לעולמנו האפרפר - הוא עולם האירועים, או כפי שנוהגים השוטרים לציין בדו"ח את הסיבה למהירות המופרזת -"לרגל אירוע". מסתבר שבשנים האחרונות בת מצווה (וכנראה גם בר מצווה) הפכה למעין מיני חתונה, שבו הילדה מתחתנת עם עצמה ועם כל החלומות שלה מאז גיל ארבע, המתבטאים לרוב בשיער מעוצב, איפור מלא, עקבי פלטפורמה ושמלת כלה מיניאטורית. בגדול, מתוך ניסיון, אני לא חושבת שחייבים להצטייד בחתן לחיים, אבל בכל זאת ראוי לתת צ'אנס לאפשרות הזו. ולזאת מצטרפת מצגת תמונות מפוארת, בנוסח "חיים שכאלה". אכן חתיכת חיים והיסטוריה יש להם לסכם בגיל הזה.

טוב, לא איתמם. זו לא הילדה שדרשה אירוע. זו אמא שלה, שחושבת שצריך לעשות אירוע מכל אירוע. האמא, שמודאגת עשרים שנה קדימה, שאם לא יציינו כדת וכדין את האירוע, ייחרט הלא אירוע לעד בלב הילדה. והילדה תשתמש, הלכה למעשה, בטישו הורוד, הממתין בקופסת הנייר הפרחונית אצל הפסיכולוג. "הורי הסתפקו בפיקניק בספארי עם פיתה וחומוס" תאמר בוכייה ואני חוץ מלהשפיל מבטי למטה, ולהכין לה הפסטה שאוהבת, לא אוכל לעזור. ולכן לא אוכל לקחת סיכונים. כמובן שעולה ישר ההתלבטות, ההגיונית והבלתי נמנעת, שבכסף הזה אפשר לעשות טיול מדהים לחו"ל, לשלם שכר דירה לשנה עם חנייה כפולה בתל אביב ולאכול כל יום כל פטריות כמהין, או סתם ליהנות מהידיעה, שנשארו לך בחשבון הבנק כמה גרושים לקנות בהם לחם אחיד וחלב עמיד. ואז מגיח המצפון, עטור נצנצים ורודים ופאייטים, מהסוג של - אבל כולן עושות בת מצווה, וחו"ל יהיה תמיד, ובת מצווה יש רק פעם בחיים וגם ילדה אחת בת 12. כך שמראש היה ברור איך תגמר ההתלבטות. היה צריך לעשות רק וי על כאילו התלבטות. אבי הכלה, סליחה הילדה, שהתנגד נמרצות מראש, לכל אולם מסוג שהוא, סו הלפ הים גאד, הבין מהר, שאם לא יצטרף למועדון, יצורף בעל כורחו ע"י המאבטחים בכניסה, ונשאר מלמל לעצמו חרישית. ייאמר לזכותה של הילדה, שבמסגרת סיעור המוחות, הציעה בצניעותה ותמימותה החכמה וההגיונית, לציין את האירוע בפיקניק פשוט, על הים או בהחלקה על הקרח, מה שגרם לאם לקפוא על מקומה. "רעיון נחמד" חייכה חיוך קפוא שלא הותיר ספקות בחלל, וגררה את הילדה לאירוע "כמו שצריך", תוך שהיא לא סובלת את עצמה. לאן הגעתי?? אמרה לעצמה, ובחרה מנה ראשונה ברוטב שלוש מאות שקל, בתוספת קמצוץ עלי מע"מ. אני עושה אירוע באולם? כן, אני עומדת לעשות אירוע ביי דה בוק. וביי דה בוק הווה אומר כמובן שיהיה גם בוק. בוק של צלם אלא מה, ובו בתי תתבגר בתוך יום בחמש שנים.

אז זהו, אני מתחילה בתכנון ויש לי רשימת מטלות מפה ועד לדרום תל אביב. ויכול להיות שלא תשמעו ממני בשלושת חודשים הקרובים, כי אחרי הכול, לא פשוט לבחור חבקים למפיות, אבל פה ושם אתייעץ עמכם לגבי נושאים כבדי משקל כמו האטרקציות. אז מה אתם אומרים, מסוק שינחית את ההורים, כלת השמחה והסבתא מתוך התקרה של האולם, או סתם לבצע כניסה שקטה בספינת שעשועים מול מטח זיקוקים?.. רגע אולי אבדוק מה התוכניות של הפילהרמונית לאותו יום. ורק בשמחות, הא?

והנה בת המצוווש של האימוש.. רק תנו לי עכשיו חצי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ.

חנוכה - על האור שבתוכנו וגם הסופגניה

איזה כיף שבאתם להדלקת נרות. רגע, מי עוד צריך להגיע? טוב נחכה קצת. יש פקקים. נו בטח, חנוכה. מסורת זו מסורת. ובינתיים, אולי שכל אחד יספר קצת על עצמו? טוב, אני אתחיל בסיפור הגבורה שלי, שהרי חנוכה כולו אוסף סיפורים חד פעמיים שכאלה. אז אירוע הגבורה מבחינתי, הקשור לחג, נבע מהצטרפותי ברגע של חולשה, לכמה שנים טובות לוועד הכיתה. החלטתי להתנדב באותה שנה, או יותר נכון, נודבתי בשמחה, להיות חלק מהוועד המכהן וחברת דירקטוריון של ג' 2 השולטתתתתת!!! איזה כבוד ואתגר. לא כמובן בענייני גזברות, שכן אני וקופה קטנה - לא הצלחה גדולה. חרגתי באותה שנה ממנהגי, להתחפש לאהיל דקורטיבי דומם, עם הצגת השאלה הבלתי נמנעת "טוב, מי רוצה להיות בוועד הכיתה. והאמת, שדווקא נהניתי מהטייטל החדש והמחייב שעל כתפי. הזדמנות אמיתית להשפיע על 35 סרדינים קטנים וצפופים ומורה אופטימית אחת, עם הרבה כוונות טובות - לא עוד היום כמובן, גם אם יסקלוני בחוצות העיר ויאיימו עלי, באיומי רבים מול מעטה. חדורת אמביציה ומלאת רצון טוב ותמים, החלטתי להתנפל על הכנת מסיבת חנוכה והפתעה מעשה ידי - הכנת סביבון ענק למסיבת חנוכה, שכשפותחים אותו בסוף הערב נופלות במחזה מרהיב עשרות מטבעות שוקולד, מעל ראשי הילדים. עמל רב שנגמר בשתי דקות, עם ילדים בוכיים מדוע לא קבלו אותו מספר כמו האחרים.

אותה שנה החלטנו לערוך את מסיבת חנוכה תחת הנושא המואר ברוח היום - "האור שבתוכי". כל ילד ידליק נר ויגיד משהו טוב על עצמו ויכתוב גם על פתק, נס שהוא היה מבקש לעצמו. חשבתי לעשות גם לכם את זה היום במסיבה, רק בשינוי קל. במקום האור שבתוכי - הסופגנייה שבתוכי והקלוריות שבתוכה. או, הסופגנייה מתחילה מבחוץ ומסתיימת בתוכנו. כי מה זה חנוכה עבורנו, אם לא מסע אינסופי וחיפוש מתמיד אחר הריבה. (שנייה, נראה לי שאני מתחילה להתקרב אליה) ותסלחו לי, שאין לי פה שום כוונות לעודד מילויים בוגדניים, כמו ריבת חלב וקרם וניל. הם מחוץ לחוק מבחינתי. מסורת זו מסורת. “ואין כמעט ריבה”, זה "אין כמעט ריבה”. וכך, לגבי סוגיית דינה של חצי סופגנייה. ויסלחו לי כל יפי הנפש. אם אתם חושבים לכם, שרק חצי סופגנייה עכשיו ורק חצי מחר, לא מתחברים לכדי סופגנייה שלמה. אז אני צנצנת (ריבה). טוב, אפשר לעבור להדלקת הנרות, יש פה איזה מתנדב או קריין עם קול טוב שכל העולם ישמע? אני תמיד מתבלבלת עם הספירה של הנרות והימים, זה כולל שמש או לא כולל שמש, עם המע"מ, בלי המע"מ

.

ועכשיו בואו ונאחז כולנו ידיים ונבקש לעצמנו כמה נסים קטנים ושימושים. לא משהו גרנדיוזי.

שהכלים בכיור ייעלמו מעצמם

שהגרב השנייה תופיע מעצמה ותתנצל

שהשלט ייפול מהיד בהישג יד

שבסופר יפתחו עוד קופה

שנתפוס את האבוקדו בעתו

שהילד יזכור מחר מה שקניתם לו היום

שהחורף ידע שהוא כזה ויכין מעצמו כל ערב סיידר חם עם אלכוהול או סחלב (פראי)

שנהיה בריאים ונר האהבה יבער תמיד.

ולפני שנעבור  לקטע האמנותי של הערב, אודה ואומר שאני מאוד אוהבת את החג הזה. יש לי זיכרון של ערב חנוכה חשוך וגשום, בו אני עצמי, חוזרת ממסיבת חנוכה בכיתה ג' בביה"ס, עם החנוכייה הזו שלמעלה, ביד האחת וביד הקטנה השנייה, שקית ניילון רטובה ובתוכה כמה נרות כבויים ושבורים. ואני עולה מהר במדרגות הביתה, רוצה כבר להגיע, (חזרנו לבד בלילה?! ) ואור גדול וחם מקבל את פני. ואמא שלי עומדת במטבח, מטגנת לביבות תפוחי אדמה וסופגניות אוסם ומחייכת אלי... זה היה החג האהוב עליה. בלי הרבה תפקידים. והבית היה מלא שמחה וכולנו אור איתן.

זהו, נראה לי שאפשר כבר לאכול. אתם מוזמנים להתכבד. לא לדאוג יש לכולם. שנייה, בואו נספור אתכם. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, אלף..נו טוב, תתחלקו. ושיהיה לכם חג עם הרבה "אור ואהבה" כפי שנוהגין לומר במחוזותינו. האור שבתוכי ,היא שלהבת אור קטנה בת 11 עם עיניים נוצצות (בעיקר כשהיא רוצה לבקש ממני משהו) המדליקה את לבי ומשמשת אש התמיד שלי, ארבעת אחי, שהם חנוכיית עד המציפה אותי אור וחום על בסיס יומי, ואוסף חברותי וחברי הנאמנים והמסורים, שעברו את מבחני החיים ותמיד שם בשבילי, וכמובן הבלוג הזה, שמאיר את היומיום שלי ושומר אצלי על ניצוץ קבוע של יצירה, שמחה ועניין.

זהו..האמת שחשבתי שנסיים בשיר מזמור, או בקנון, אני אחלק אתכם לשתי קבוצות, נניח החבר'ה מישראל והחבר'ה מארה"ב, או שכירים ועצמאיים,אבל אני הרי מכירה אתכם, אז ויתרתי.

וגם מתכון על הדרך לסופגניות מבית הסבתא: 2 כוסות קמח, 1 כפית שמרים, 1 כפית סוכר, 1.5 כוסות מים פושרים לערבב לבצק ,לכסות שעתיים במגבת לחה, לצקת עם כף רטובה לתוך שמן עמוק ורותח. לרוטב: סוכר, מים חמים, לימון טרי וסחוט. ולהשמין מנחת.

חג שמח! שלכם (שולי) נר ג'

הצל שלי ואני יוצאים שוב לדרך

טוב, מה זה אי אפשר לסמוך עלי. קופירייטרית קופירייטרית, אבל אצלי מילה כנראה, זו לא מילה. הנה, רק לפני כמה חודשים נפנפתי לכם בפוסט על מחלת הסרטן בעברי והנה אופס, פתאום אני שוב עמוק בשדה הקרב, ללא כל אזהרה מוקדמת. ולא רק זאת, נשבעתי לעצמי שעם כל הכבוד למידע החיוני הזה להמשך תפקודכם, אשמור אותו לעצמי, בחוג משפחתי וחברי הקרובים ולא איידע את כל העולם ואשתו, שכן לא בטוח שזה סוג המידע שבא לכל העולם ואשתו להתרועע עימו על בסיס יומי. רוב הסיכויים שהעולם ישמח יותר לקבל ממני המלצה על צימר טוב או ארוחת בוקר טובה אליו יוכל לקחת את אשתו, רק ברשותכם בלי קינואה.

והנה גם פה אני לא מתאפקת, רצה לשתף אתכם.

והתלבטתי איך ומה ובאיזו דרך. דבר אחד לא תקבלו אצלי - יומן מחלה, ראשית, כי רבים וטובים כבר עשו ועושים זאת היום באינטרנט. ושנית, כי תמיד סירבתי ועדיין מסרבת לתת לבעל חיים הזה המכונה סרטן להשתלט על חיי ולהפוך לזהות שלי או למקצוע. אלא אם הוא יופיע לי עכשיו טבול אומלל בקדרת פירות ים לוהטת ברוטב שום ויין. כפי שמאוד אוהבת. רמז. רמז. רמז. סרטן או כל מחלה אחרת, בטח בעלת ביטוי חיצוני, הגורמת לאנשים לנעוץ בחולה מבטים נבוכים אינה הזהות שלו. ואני מסרבת לראות בה ככזו. ללא ספק המחלה משפיעה על חייו באופן תפעולי, אבל מעבר לכך הוא אדם שלם על מעלותיו, כישוריו וחסרונותיו כמובן, ואף אחד מאיתנו להזכירכם, אינו חסין. וגם רחמים מיותרים מבחינתי והמילה תהיי חזקה לרוב מחלישה אותי. בחורה מוזרה שכמוני. יותר מתחברת ל- ראית את המכנסים החדשים בחנות ההיא? יש בדיוק הנחה, שנרוץ עכשיו או עוד חמש דקות?והקפה החדש שנפתח בדיוק ליד - סמכו על הדמיון המודרך שלי שהוא ידריך אותי לשם במהירות. כל מה שאני רוצה הוא לחיות את הרגע ולטרוף את העולם כמה שיותר, בדיוק כמו שכל אדם בר דעת כמוכם צריך לחשוב לעשות בקומו בבוקר.

אז החלטתי ללכת על אמצע הדרך, ולשתף אתכם בעיקר ברגעי האושר שלי, אותם אני מלקטת באובססיה, כיאה לאדם המצוי מזה תקופה ארוכה וטראומתית על סטרואידים, וראוי לדעתי למדליה אחת או שתיים על כך, בדיוק כמו לאנס ארמסטרונג (מאחוריך). אמנם לא התחלתי לדווש על אופניים, אבל יכולת האכילה שלי באמצע הלילה מבטיחה השתתפות שלי באולימפיאדה הבאה בענף כדור ברזל, או  אכילת המבורגרים, בתקווה שיקום עד אז ענף אחד כזה. תפקידכם יהיה אם כך, לא לנגב לי את הדמעות, אלא יותר בכיוון לשל לנגב איתי חומוס. חולת חומוס. הנהתראו, שוב מדברת על אוכל.

ובינתיים לידיעתכם, הזמנתי כבר מקום לפסח לחופשה חלומית באמסטרדם, אז תחזיקו לי אצבעות, ואם לא אסע בסוף מכל מיני סיבות איזוטריות, אתם כולם מתחלקים איתי בתשלום הקנס..סורי. שנייה בודקת את השער האירו עבורכם.

ועכשיו הצל שלי ואני יוצאים שוב לדרך ומקווים לחזור משם מהר בריאים ושלמים.

אגב התמונה למעלה היא מלפני כמה חודשים. הצבתי לי אותה כיעד לחזור אליה במהירות האפשרית.

וזה שיר ההמנון שלי.. את תלכי בשדה. הוספתי לו אות קטנה ואקטואלית את תלכי בשד(ר)ה.
למי שמכיר את מקום מגורי. תלביבית בלתי נלאית.
ביי נהייה בקשר. שלכם שולי.

     

אחת מאחת

אז על מה בעצם עוד לא ספרתי לכם עד היום? אולי על זה.

אחת לכמה פוסטים אני כותבת פוסט קצת פחות מחויך. יש גבול לפינוק שלכם.

כן. כבר לפי הכותרת אתם יכולים להבין. לא צריך לתרגם לכם. גם אני מהנופלים. הנופלים בסטטיסטיקה. מה זה גם, אני היא הסטטיסטיקה, אני היא האחת מתשע. הנה היא, זאתי עם הבלונד. וכשהסטטיסטיקה מגיעה אליך, בבת אחת היא הופכת למאה אחוז, בלי אפילו טיפת הסתברות אחת לרפואה.

כן, כבר עשר שנים שאני חיה חיים כפולים, אבל לא מהסוג המקובל. אני והמזל הנוסף שלי –  סרטן . עד היום רק מתי מעט ידעו על הרזומה שלי. המשפחה, חוג החברים הקרובים ובעבודה, כשסוכני הביטוח לא ששו לבטח אותי מפאת שוב - המילה הזו - הסתברויות. הסיבה שלא רצתי לכתוב על כך בשלט חוצות, למרות היותי פרסומאית, היא סיבה קטנה בת אחת עשרה עם עיניים כחולות וגדולות. סיבה בשם מאיה. מבחינתי, כל יום שמאיה הלכה לבית הספר או בחנה שעות את בגדיה ושערה מול המראה, בתחושת התום והביטחון הבסיסי שאמא שלה כאן בשבילה לנצח, הייתה רווח נקי. גם שלה וגם שלי. כל ערב שיכולתי להקריא לה סיפור ילדים עם סוף טוב, היה אושר. מפעל הפיס.

נכנסתי למועדון ה - חברה מביאה חברה - כאמור לפני עשר שנים. גיליתי את ה-1.7 ס"מ גוש הזה בזמן המקלחת, יום אחרי יום הולדת שנה של בתי. ואם יש אלוהים אז רציתי בהזדמנות לשאול, תגיד לי, זה זמן זה? יומולדת? איזו מין מתנה זו?
פעם ראשונה שחוויתי על גופי את הביטוי "נעתקה נשמתי", ואפשר להוסיף גם "נאלם גופי" ו"נדהמה נפשי".
מאותו רגע החל מחול השדים. מבחר דקירות ובדיקות למיניהן עם מכשירים קרירים וטכנאים קרירים עוד יותר, שבחצי מבט קפוא אחד מוחקים לך כל תקווה אחרונה שנאחזת בה. ואז הרגע הזה, שבו הרופא יושב ממלכתי מולך וסוגר על חייך הקודמים בשתי מילים - סרטן השד. ואת מתחננת בליבך, תחזירו לי מיד את חיי התמימים של לפני שבוע. מבטיחה לא לעשות עניין מהדברים שהרגיזו אותי קודם. נשבעת. מזל שהחזקתי מהדק משרדי בין אצבעותיי , שיכולתי להדק לו את הצורה, בניסיון להשתלט על שפתי הרועדות. למעשה ברגע זה גילו לי את סוף הסיפור. שלי.
עברתי את כל הקייטנה. הכול, קומפלט אורגינל. עם המילים האקזוטיות - כימותרפיה, בחילות, הקרנות. בבת אחת הפכתי מקצוענית בתחום וללקסיקון מהלך של מונחים רפואיים שמעתה יהיו שפתי השנייה. זוכה לגלות מלאכים בלבן שעובדים בבתי החולים, למרות התנאים הלא אנושיים, שותה בצמא כל חיוך ומילה מעודדת, אסירת תודה לכל אחות שמצאה לי בקלות את הוריד.

זוכרת שנשאלתי באותו זמן על ידי מישהו, אם צבע העיניים שלי אמיתי, עניתי "לא, זו פאה". זכיתי להתנסות בשיער קצוץ, שהיו שדרשו ממני להישאר כך. נראה לכם? רק חיכיתי שיגדל ואחזור לעצמי המוכרת במראה. כאילו שאפשר בכלל. מה את חושבת לעצמך גברת? לחזור למה שהיית קודם? הצחקת אותנו. איזה דרישות. מרגע זה איבדת את הדבר הכי יקר בחיים מלבד הבריאות - תחושת האשליה של חיי נצח וה"לי זה לא יקרה" המפורסם.

הצל שלך ואת יוצאים עכשיו לדרך.

כבר לא תוכלי להתעצבן באמת, ממה שעצבן אותך קודם, זאת אומרת, את יכולה לנסות, ככה סתם
בשביל הכיף. עם הכניסה למועדון, היו רבים שהציעו לי ללכת לסדנאות כמו דמיון מודרך וקבוצות תמיכה. אני אישית סירבתי. לא רציתי לתת למחלה יותר מקום ממה שכבר תפסה. ובכוח. לא הרגשתי צורך לשנות את חיי, שרק השתנו עם הילדה שנולדה לי. להפך. כל שרציתי היה לחזור כמה שיותר מהר לחיי הקודמים והחדשים ולשגרה המתוקה עם הבייביגרו הורוד, שחכתה לי שם בעגלה עם ביסקוויט רטוב. וכך הדרכתי לבד, את הדמיון שלי להוביל אותי לכל חנויות בגדי הילדים האפשריות. לפני הטיפולים הייתי יורדת לחנויות עם מחט בזרוע וצוללת לתוך הבגדים הקטנים האלה, מסניפה את התמימות והאופטימיות הזו לתוכי.

אחרי חצי שנה חזרתי לחיים ואחר כך אל השמחה, וביחד אל שמחת החיים, שבדרך כלל טבועה בי ,יהיו מי שיעידו (מי יודע, אולי בגלל הסטרואידים שקבלתי). משפחתי וחברי קבלו אותי מהר לזרועותיהם כאילו נשכח. מתוך רצון טבעי שלי ושלהם באמת, לשכוח ולהמשיך הלאה. תמר חברתי אמרה שהרסתי לסרטן את כל הדימוי והמוניטין. כאילו היה רק שפעת. רק בראשי התיישב לו אותו צל קטן והחל לרדוף אותי לכל מקום, ככה זה בד"כ עם צל, לא?

מתוך שיחה שספק נעשתה ספק לא נעשתה עם האונקולוגית שלי:
"אולי באמת כדאי שתיהני עכשיו מכספי הפנסיה" רמזה לי האונקולוגית. "מה את אומרת לי בעצם" עניתי, "שאני לא אעבור ל"מגדלי גיל הזהב" - למות עם אנשים כמוך - לעת זקנתי? שלא תהיה בעצם זקנה, זה מה שאת אומרת?" "תראי יש מקרים", מנסה האונקולוגית לגייס את כל רצונה הטוב. "נו, תגידי בכל זאת משהו אופטימי" אני מחייבת אותה, שוקלת שימוש באקדח. "תעשי בבקשה בראש סריקה של כל המקרים שנגמרו בסוף טוב - כלומר לא נגמרו. קדימה, קדימה, אין איזו סטטיסטיקה חדשה, מחקר שנעשה לאחרונה, תרופה שהוכנסה בדיוק אתמול בערב לסל התרופות? ובהזדמנות תגידי, איך בדיוק נראה הסל הזה? סל פלסטיק כזה עם חורים, של השוק?. רגע, ואם אלך לרופא פרטי הוא יגיד לי דברים יותר אופטימיים כי זה בתשלום?" אני מנסה, את כוחי. "הם חייבים, האונקולוגים הפרטיים האלה, בסכום שהם לוקחים, הם מחויבים לאמירה אופטימית אחת או שתיים, לפחות. אחת לאלף שקל.
תביני, יש לי ילדה קטנה, שאני חייבת להיות בבת המצווש שלה, לחגוג לה יומולדת שש עשרה מתוק, אני חייבת לראות אותה גדלה להיות נערה, בחורה, מסוקרנת להכיר אותה כאדם בוגר. לתמוך בה, ללוות אותה בחבלי הגדילה, האהבות הראשונות והאכזבות. להיות החיבוק שלה בבית, אליו תחזור עם דמעות בעיניים מהשיבוץ בצבא. ותתפלאי כן, יש לי אפילו חוצפה לדמיין אותי עומדת לידה בחתונה שלה והופכת לסבתא ביחד איתה. תעשי טובה אונקולוגית יקרה, תלכי לקראתי. רק התחלתי לריב איתה. עם הילדה הקטנה הזאת. וזה אפילו עדיין לא מריבות גיל ההתבגרות הקלאסיות, כשהם טורקים אחריהם בזעם את דלת חדרם. זה ממש טרום, טרום, טרום המריבות האלה. אני רוצה לחוות הכול. את כל התמונה. לא עוד שנה, לא עוד שנתיים. הכול.
"רק לאחרונה התאהבתי שוב"... אני מנסה את הנשק האחרון.
אני  שואלת את עצמי, מה הצורך המוזר הזה לעדכן אנשים רבים וזרים ברובם, במצבי הבריאותי. נושא למחקר. אני מניחה שזו בשבילי עוד הזדמנות לעבד את מה שעברתי ועוברת. אבל הסיבה היותר גדולה היא לתת עוד לגיטימציה למחלה הזו, הנודעת בשמה המסתורי ומיושן "מחלה קשה" ועידוד אמיתי לכל מי שהצטרפה לאחרונה למועדון המכובד, שגיל הכניסה אליו עוד מעט ירד ל-18, בכך שאפשר לחזור לחיים שמחים ורגילים לחלוטין ולחיות הרבה מאד שנים גם אחרי הגילוי, ו"שהשד לא נורא כל כך"- משחק מילים שכזה. וכן לקרוא לכל בנות היענה, האחוזות אימה רק מהמחשבה לבדוק את עצמן. כן, אני יודעת. אז תנשמו עמוק או אל תנשמו לרגע, אולי אפילו תשירו לעצמכן שיר בקול רם באותו הרגע, ותעשו את הבדיקה החיונית, מגיל שלושים.
וכן, אני רוצה לעשות פרסומת לד"ר רות לאופר,http://breast-guide.co.il/ לרופאה שמעבר לידע, לניסיון ולמקצועיות הבלתי מתפשרת, נחנה גם באנושיות ובמסירות לא רגילה, המאפשרים למבוהלות שלה להתקשר אליה בכל רגע והיא בין תרופותיה שולחת אותן גם לקנות שמלה. אגיש אותן לאישור בוועדה שנה הבאה. זה לא מובן מאליו להתקשר לנייד של הרופאה שלך ולספר לה שבן הזוג שלך לא התקשר פתאום, ואם כדאי לפנות למיון.

ועכשיו ברשותכם, חייבת ללכת לארוז לנסיעה להופעה של הרולינג סטונס בלונדון. יש לי עוד הרבה תוכניות עוד לגלגל. והיי, העיקר הבריאות, משפט שלא שמעתם עד היום.

שלכם, עד 120 שולי

בחרתי בשיר הזה המדבר על השבריריות של החיים

"הנשוב בפעם המאה חלק בדברים ליטול, בעודנו מחווים דעה, הפך לו לילה זה לתמול..."