עבודת שורשים - מה לכם ההורים העבודה הזו, לכם ולא לה?

(תגים אישיים מאירוח כל בני המשפחה בחג, כלומר בני הדור הזה...) 

שנאמר, בכל דור ודור, בכיתה ז', חייב כל ילד והוריו לקבל לידיו ולעמול, ימים ולילות על עבודת השורשים המפורסמת. זאת למורת רוחו, רצונו ועצביהם הרעועים של הוריו. עם זאת, כאמא יהודיה גאה, דור אחד עשר בישראל (!) מצד הסבתא, אני שמחה לבשר, שסוף סוף, בדקה התשעים כצפוי של חופשת הפסח, סיימה בתי בגאווה את העבודה, על צידה המרשים ביותר, וכבר זכתה לציוני שבח אצל המחנך. ואמא שלה, נכדה לזאב ומרים שעלו מפולין, קנתה את חירותה מחדש ויכולה כעת לשוב לשגרה חייה, הכוללת ריצה דחופה לספר, לעבודת השורשים הקבועה בשערה. מעניין איזה ציון הוא יקבל הפעם.

מודה שלקחתי את העבודה הזו קשה. מרגע קבלת המשימה נחתה על כתפיי, הלא צרות, תחושת מועקה, כאילו אני ולא היא צריכה לעשות את העבודה. למרות כל הידיעה וההבנה שזו עבודה שלה ואחריות שלה. כנראה שאפשר לצאת מבית הספר, אבל אי אפשר להוציא את בית הספר ממך. וזיכרון או מועקת העבודות והמבחנים עדיין רודפים אותי.

כך יצא שאחת ליומיים נדנדה האם לבתה - נו מה עם העבודה? וככל שזו נדנדה יותר, כך עינתה אותה זו בתה, יותר יותר, ולא ענתה. יום אחד, אף הגדילה הבת לא לעשות, וישבה על הספה יום שלם ומרחה לק להנאתה. הורידה ומרחה בכל פעם צבע אחר, לנוכח פליאתה הגמורה של אמה פעורת הפה, שהחלה בטיפוס על הקיר הסמוך שלידה. ישבה לה הילדה, רגועה להפליא, כששום סימן של לחץ לא ניכר בה. מוסיפה ומורחת לק באדישות. רק בשבוע האחרון של החופשה, התלבשה הילדה על העבודה בשיא המרץ, וסיימה אותה לקול תרועתה ואנחת רווחתה של אמה.

ואז לפתע בתום העבודה, הפציעה בי אמא שלה, דור אחד עשר בישראל – ההארה הגדולה! תובנה אמתית וחזקה מכול – מאיה, מריחת הלק הזו שלך היא, היא, העדות האמתית לשורשים שלך! לא שרטוטי עצים מסועפים עם שמות אנשים, ודיאגרמות של ארצות מוצא, לא תאריכי עליה לארץ, לא מסלולים גיאוגרפיים, כפי שדרש סעיף 4 בעבודה, ולא סיפורי סבתא.

סבתא סימה, מצד אמא שלך, אהבה מאוד למרוח לק, אדום כמובן, והקפידה על טקס קבוע ובלתי נשכח משך כל השנים, בכל יום שישי אחה"צ. וכך גם סבתא רוזי, מהצד של אבא, גם היא מומחית גדולה וידועה בתורה. בת, אלו העדויות לשורשים שלך. לא צריך לחפש רחוק. מצאנו אותם. מצאנו אותם.

 ולק באנגלית פירושו כידוע הוא  - מזל. ואת המזל שלנו. ילדה. מהשורש. גם אם לפעמים את חתיכת עבודה.

את חירותי, את מכוניתי!

תגידו לי מזל טוב, בתהליכי קניית אוטו חדש! אחרי שנתיים של יותר מדי מערכות יחסים מזדמנות עם נהגי מוניות, שלא הובילו לכלום, חוץ מלבית שלי, עם נסיעות במכוניות מאווררות ומעלות מורל, בניחוחות לוונדר, קינג ג'ורג ואלנבי, ועם ויכוחים בנועם ועל מי מנוחות, על סוגיות כמו - חמישים שקל, האם כסף קטן הוא? כן או לא? נמקי ושמרי העודף. החלטתי להצביע ברגלי. לפתוח את הדלת ופשוט לנוס על נפשי, כל עוד נפשי בי ושארית מוחי הלא טחון שעוד נשארה.

בין שאר הדברים ששברוני, היה סיום הבחירות ותחושת הריק, הוואקום, והתהום שנפערה לפתע – על מה ננהל עכשיו שיחה עם נהג המונית? מזג האוויר אינו יציב אף הוא מכדי לבסס עליו שיחה שלמה וזה שיש לנו ארץ נהדרת וחרא מדינה לא חדש ומרגש את אף אחד. לא נותר לי אלא לצאת ולקנות את חירותי הנכספת מחדש, חירותי שכה התגעגעתי אליה וכה חסרה לי. בקניה המסתברת ככדאית עבורי כלכלית, כן כן, לכל הלא מאמינים ומתפלאים איך אפשר לחיות בתל אביב ולהחזיק אוטו.

האמת שחלמתי על ג'יפ, שמעולם לא היה לי. בדמיוני ראיתי עצמי נוהגת נינוחה ובטוחה באוטו גבוה ומרווח, ברחבי ונופי פקקי איילון בארבע אחה"צ, מעיפה מבט מחויך הצידה, משקיפה מעל כולם, כשברקע צועקים שירי האהובים ושערי מתבדר ברוח. או לחילופין מובילה שיירת ג'יפים בטיולי אקסטרים למשפחות, בדרך אל ואדיות, נקיקים ויערות, מעודדת כשצריך –"עוד קצת חבר'ה, לא להישבר, כבר מגיעים אל קניון אביב".

בסוף החלטתי בכל זאת להיות קצת יותר מציאותית כלכלית ומיימדית. אחרי הכול אני תבנית נוף מגורי בתל אביב. בחרתי אחרי התלבטויות, במיניאטורה בשם פיאט 500.

הבעיה היחידה עם האוטו הזה, שהוא כל כך קטן, שנשאלת השאלה איך נכנסים אליו.

כנראה שאצטרך ללבוש אותו דרך הראש. וכמובן לזכור לא להכניס אותו למייבש.

וחניה איפה בדיוק, אתם בטח שואלים, מה זאת אומרת? הוא יעלה איתי הביתה. זה כל הרעיון חברים, אם לא הבנתם מעצמכם. אחרת איזו ברירה תהיה לי ? אוטו בתל אביב, מה בדיוק חשבתי לעצמי??? אוטו בתל אביב? הצילו אימאל'ה!!!

אבל דבר אחד בטוח והכי חשוב מבחינת דלק וחסכון בדלק, זה הולך להיות האוטו הראשון שיסע על סטרואידים. אתם תראו. 

שלכם מאחורי ההגה, שולי,
או - מי נתן לי רישיון?? מה יש, תביאו קצת לקלל, זה לא מגיע כ"סטנדרט" עם האוטו?

רוצים לקנות בטחון

פוסט על פוליטיקה. אז אם מתכוונים לתקוף גם אותי באישון לילה, אם אפשר בזהירות על הפן והמסקרה, תודה מראש.

כשהייתי קופירייטרית בזמנו באחד ממשרדי הפרסום, ולא חשוב מאיזו עדה, היו כמה שותפים. שונים מאוד באופיים. באופן טבעי כל אחד קבל עליו את תחזוקת הלקוח, מהכיוון בו התמחה. אולם לאחד מהם היה יתרון ברור על עמיתיו. הוא נתן ללקוחותיו בדיוק את מה שביקשו וחיפשו. הוא מכר להם בטחון. הוא צעק עליהם.

אתאר למה מתכוונת.

בעת המצגת, או הפרזנטציה בלעז, בעוד עמיתו למקצוע היה מזיע להסביר ללקוחותיו, מתוך כבוד אליהם, את הסיבות המקצועיות והמעמיקות להמלצתו על קמפיין זה או אחר, היה השני מגיע חמש דקות לפני הפרזנטציה, מעיף מבט מהיר על המצגת, שלא ראה מעולם ונכנס לישיבה בפנים של - אתם הלקוח הכי חשוב שיש לנו, לא ישנתי כל הלילה מחשיבות המעמד היום. ואז כשהיה מגיע שלב הבחירה, הוא היה מתחיל לצעוק או יותר נכון לנבוח, על הלקוחות. בנוסח אקדמי כמו "תקשיב לי, אתה חתיכת אידיוט אם אתה לא הולך על הכיוון הזה" וכדומה. וככל שצעק על לקוחותיו או ליתר דיוק נבח, כן ירבו ויחייכו או ירבון ויחייכון.

אחרי המצגת היה נכנס לחדר השותף, מחויך ומרוצה מעצמו - איך דחפתי להם את הכיוון ההוא שמכניס לנו יותר כסף, כי יש גם פרסום חוצות שם. הא? ואני הייתי מחווירה כל פעם מחדש - היכן היושר המקצועי או האינטגריטי בלעז. לימים הבנתי שהייתי מאד תמימה. ולא הבנתי את חוקי המשחק בעולמנו.

איש מקצוע זה מכר להם, מתוך חוכמת חיים מלומדת ומוכחת, את הדבר היחיד שהם חפשו או בקשו. הוא מכר להם בטחון. לתוכן עצמו או להצלחת הבחירה בעתיד, לא הייתה באמת משמעות או חשיבות. חשובה הייתה עצם ההחלטה. והדרך בה התקבלה.

ומה הוא עשה להם בעצם בדרך התנהלותו שעבדה כמטה קסמים? הוא הסיר מעליהם את האחריות הגדולה להחליט בעצמם, לקחת על כתפיהם את האחריות בעתיד לבחירתם. הוא שימש להם לרגע כאבא, האומר בקולו הרם והבוטח – תקשיבו לי, לכו אחרי או איתי, אפילו עיוורים לחלוטין, יהיה בסדר, אני אשמור ואגן עליכם גם בגופי, (שהיה במקרה גם גבוה וגדול) בג'ונגל שם בחוץ.

והדבר הזה – הביטחון, הוא הדבר שכולנו או רבים מאיתנו מחפשים. תהליך קבלת החלטות הוא תהליך הקשה לרבים. וכך כשמחליטים עבורי ועוד לוחצים אותי בכיף אל הקיר, להסכים, ו"לא משאירים לי אופציות" אני פתור מהתעמקות בפרטים, ממועקת קבלת ההחלטות, ומדאגה לתוצאותיה. מישהו כבר החליט בשבילי. ולגבי האמת האובייקטיבית – בואו לא נבלבל עצמנו או נעייף עם עובדות, פרטים או זוטות.

ובטחון נותן לנו תחושת מוגנות ותחושת אבהות. לא משנה באיזה גיל אנחנו. בכל רגע נשמח לשוב ולהיות קצת ילדים. להעביר למישהו אחר לרגע, את המושכות ולהישען לאחור.  

את האנלוגיה לבחירות תעשו לבד. מה יש, קחו קצת אחריות, שהכול יעשו בשבילכם???

חג אביב ופסח שמח ושיר בהתאם.. ואל תשכחו -יש לנו אביב נהדר(ת)!

אסור לאבד את המרצ שלהם. הסיפור על זהבה ו - 15 הבלוגריות.

 

זה הולך להיות מפגש לנשים בלבד, רמז מפורשות השולחן בחדר, שבמרכזו צלחת ירקות חתוכים. ואכן כך היה. הוזמנו 15 בלוגריות מסלונה, למפגש עם זהבה גלאון, ראש או ראשת, (כן כן) מפלגת מרצ. לפני שאתחיל, אתוודה על האתגרים האישיים, שהצבתי בפני מראש, כקופירייטרית, ואותם נסכם - הימנעות עד כמה שניתן, ממשחקי מילים עם המילה מרצ - כמו -הגעתי במרצ, אשה עם מרצ, וכד'. משימה לא פשוטה למי שזוהי מלאכתה, ועוד שבעבר, יצא לי לכתוב טקסטים למפלגה זו, עד שיוסי שריד כתב אותם תמיד יותר טוב.

אם לאפיין הבנתי בפוליטיקה, אודה שמשאירה את התרשמותי כל השנים, שטחית וסטריאוטיפית, כנראה מחמת עצלנות. מעולם לא נכנסתי לבדוק מה באמת, עשו או לא עשו, חברי הכנסת הנבחרים, ואילו הצעות חוק חשובות, הצליחו זהבה גלאון או יאיר לפיד ליזום ולהעביר כהבטחתם. אבל לכבוד האישה והמעמד, עשיתי שיעורי בית. ואכן נמלאתי כבוד והערכה.

מרצ, כמו זהבה גלאון מדברת ישירות (כן, גם בנט, אני יודעת) הנושאים הבוערים החקוקים על סדר יומה, נוגעים כרגע ברובם הגדול, לעשייה למען נשים ולתיקון עוולות עתיקות ולא נסבלות. נשאלת השאלה כמובן, האם גברים אינם סובלים אף הם מאי שיווין בתחומים שונים - סובלים אף סובלים! ומי יתן ומרצ כמפלגה חברתית, תצליח לפעול למען חברה הוגנת ושוויונית לכל אזרחיה. פמיניזם בהגדרתו, לא מפריד בין גבר לאישה ומדבר על כלל האדם. אבל הצצה לרשימת העוולות אותן פרשה בפנינו מרצ, לא מותירה ספקות באשר לסדרי העדיפויות ודחיפותן. צריך לתקן ולהוקיע מחברתנו אפליות כנגד נשים, המשפיעות על חייהן ומשפחתן בכל רגע ושעה, ושאנחנו הנשים אפילו לא מודעות אליהן! וטוב שיש את אנשי מרצ וזהבה גלאון בפרט, המציגה קבלות אישיות על עשייה לאורך שנים.

אז מה הבעיה עם המפלגה הזו היום, חשבתי לעצמי בעודי מכרסמת גזר ייצוגי נוסף. ואז הבנתי. מדובר בטרגדיה קטנה, והיא מחלת הסטריאוטיפים ממנה סובלים כולנו. אין חולק על התוכן העמוק והעשייה המעשית וחשובה של המפלגה הזו. רק שלחיצה קלה על המילה "מרצ" מעלה מיד בראשי רבים – אסוציאציות של שמאלנים, תל אביבים, יאפים, רוקדים מנותקים על רקע לימבו לבן. אולי הבעיה היא אם כך באריזה החיצונית? כלומר השם עצמו הוא הבעיה. תראו כמה בקלות,  מבלי שנרגיש, החליפה מפלגת העבודה את שמה המיתולוגי. אולי מרצ צריכה אף היא הייתה לעשות איזה פילינג קל שיחליק הכול? - מרצ הלאומית? מרצ הישראלית החדשה? החברתית? מה נשאר עוד פנוי?

ואז בסוף המפגש, בתשובה לשאלה, ענתה זהבה בחיוך שאמר הכול " אני אישית" אמרה, "מגיל נעורי, לא יכולה לחשוב על מדינה, שמדברת על חברה הוגנת ושיוויונית כשהיא שולטת בו זמנית על עם אחר". אוף זהבה, למה היית חייבת לעלות את הנושא, הכה פעוט הזה, על השולחן, פתאום עכשיו. כבר כמעט סיימתי את הפוסט בראש. את רוצה שיצביעו לך כל הימניים האלה? רוצה? למה היית צריכה להזכיר את זה, הא? "זו הבעיה" אמרתי בתוכי "שאתם רוצים לרפא את כל העולם" ולפתע הבנתי את הייאוש, ואבדתי קצת מהמרצ. מה אכפת לכם? אז עוד משחק מילים קטן.

וקצת נוסטלגיה  עם תשדיר הבחירות לו זכיתי לכתוב בזמנו את הסלוגן "ישראל מחכה לרבין" כמה נראה רחוק...

ומתי יוצא שבוע האחווה?

בואו ונחגוג את שבוע האחווה, שבוע האחווה..לאחרונה בגלל הבחירות, ובעצם בכלל, חיינו מופרדים קבוע לחלקים, הניצבים לרוב כיריבים אחד מול השני. בין שמאלני לבין ימני, בין חילוני לבין חרדי, בין ערבי ליהודי, בין לבי לבין שכלי. בין הרגלי אכילתי ומצפוני. ובאמצע אנחנו מופרדים לעוד תתי נושאים, כמו יום המשפחה ויום האישה המביך מכל. אולי אפשר להשחיל בין לבין, איזה שבוע אחווה קטן? כן שבוע האחווה, אתם יודעים, כמה דקות של פחות שנאה, פחות יריבות, פחות התנצחות, פחות עימות, פחות טיקבוק...כן שבוע האחווה..שבוע האחווה - בין גבר לאישה, כלה לחמותה, אמא למתבגרתה, אישה למשקלה, יד שמאל לימינה, חברת תעופה לשוקולדה, לקוחת הבנק למינוסה, בין טבעוניה לטוחן המבורגריה, בין המכונית לנהגה, בין מפלגת השלטון לבין עמה. טוב, כמה מילים הייתי צריכה להגיד רק בשביל להשמיע לכם את השיר הקסום הזה.

היא לא בחרה את שמה

שולי גלנץ - הראשונה

אבל אותה בחירה הלכה עמה לאורך כל הדרך. השם שלנו. עניין שולי עבור חלק מאיתנו ואילו עבור חלק אחר, עסק לא סגור, צל ותסכול שמלווים אותם כל חייהם, מאז ילדותם. כשהם מסתובבים בעולם עם סימן השאלה על הפנים, למה? למה, אמא ואבא?

שמי שולי ואני נמנית עם קבוצה ב'. מעולם לא סבלתי את השם שלי. ואם לדייק, יותר נכון סבלתי ממנו. לא עבר יום בחיי שבו לא שאלתי את הורי ואחיותיי בתוכי, איך עשיתם לי את זה? למה דווקא השם הזה. חסרים היו שמות יפים באותה תקופה?

"כבר בחרנו לך שמות אחרים" ניסתה אחותי הבכורה אירית, להגן על חייה, ללא הצלחה, אבל אז אבא נכנס לחדר עם בקשה מרגשת, שלא ניתן היה לסרב לה - לקרוא לך על שם אחותו האהובה - שולמית- שנפטרה בגיל צעיר". אוקי, התנו אימי ושתי אחיותיי את בקשתו, בתנאי שקוראים לה שולי מהיום הראשון וכך היה. כפי ששמתם לב שמי היום הוא שולי. בקשתו התקבלה. יש להוסיף, כי בתקופה זו היה גם מקובל וכבוד גדול להיקרא על שם קרוב שנפטר. ואני אומרת - כבר היה אחד בשם הזה, בואו נשאיר אותו - יחיד ומיוחד בעולם, כלומר כבר הייתה שולי/שולמית גלנץ אחת. בואו נשאיר אותה יחידה ומיוחדת בעולם. לא נשכפל אותה. טוב, זה לא ממש יכול לעזור לך הרבה, כשאת רק בת יומיים. השיא היה כשהיינו בבית קברות וראיתי מצבה שכבר קיימת עם שמי – יופי חשבתי, הנה אני כבר פה. הכול כבר מסודר.

לא. אני לא באמת כועסת על אבא שלי, ובהחלט מבינה ללבו הכואב ולרצונו להנציח את אחותו האהובה, שהייתה אדם מיוחד ומדהים לפי כל הסיפורים. אומרים שיש לנו אותו חיוך. אבל לו רק היה יודע כמה משקל והשפעה יכולים להיות לשמו של אדם על חייו, אולי היה שוקל שוב.

ואז שולי גלנץ החלה את חייה, ומהר מאד הרגישה שאינה מתחברת לשמה, ויתרה מזה אפילו מתביישת בו. יש רבים שחיזקו בצורה בוטה  את הרגשתה לאורך תחנות בחיים, - בנוסח -מה זה השם הזה, נורא לא מתחבר אליך, אולי תשני אפילו לשלי. שילה. הו כמה רציתי, ולא היה בי האומץ. מדהים שלא עלתה בדעתי המחשבה או האפשרות להחליף את השם, שיש לי זכות שכזו. וככל שנקפו השנים ושמי הפך ידוע בתחום המקצועי וקניתי לי את המוניטין המקצועי שלי בתחום – נראה טיפשי ולא הגיוני לשנות את השם. פתאום עכשיו?

בשנתיים האחרונות כשאני והסרטן משחקים משחקי הורדת ידיים, ועד עכשיו (בלי עין הרע, וכו' ) אני מובילה, עולות בי מחשבות מרדניות מכל הסוגים. ראשית, חדלתי לבקש רשות על מעשי. ודאי תתפלאו מה זה המושג לבקש רשות, בגילי המתקדם. ובכן, אני מאלו שכל חייהם מבקשים רשות או אישור פנימי, על כל צעד הם עושים בחייהם. שריטה גדולה ומכובדת היכולה למלא פוסט נפרד בפני עצמו.

בתור ילדה את הרשות התרגלתי לבקש מהורי, אחיי ודמויות סמכותיות רשמיות בחיי, ובהמשך מאיזו שופט או שופטת פנימית שאמצתי אל תוכי והם עונים לשם הלא מוצלח "ביקורת" ומתגוררים בי עד היום ולא מצליחה להוציאם מתוכי.

ובכן לא עוד. מעשי בחודשים האחרונים, משאירים את הסביבה לבלוע את רוקה, ואת אחיי בפרט, בפחד מתמיד מהצעד הבא שלי. כל בוקר נפתח בסמס רועד מהם – אחותי..איפה את עכשיו? ומה תוכניותיך להיום? נכון שרק קניות בסופר?

לדעתי הם בשלב של מחשבה על הצבת שמירה. מה היא עוד מתכוונת לעשות. פתאום היא עברה לנו דירה מתחת לאף, ושפצה את האמבטיה בזמן שישנו, ועכשיו היא פתאום רוצה ג'יפ. לאן עוד נגיע איתה, תור מי לשמור עליה היום?

אז עכשיו אני בענייני שמות. חשבתי לשנות או להוסיף את השם "שלי" לשולי" בודקת את האומץ שלי ללכת עם הלב, לתקן ולהגשים חלום, משהו שסבלתי ממנו כל חיי. והנה תראו, אין מעלי שמירה ואין אף אחד שמונע ממני. ואני לא מסוגלת. כי מה יגידו, ומה עם המוניטין המקצועי, וכבר מכירים אותי בשם הזה בענף הפרסום ובענף הבלוגרים, וזה לא יתפוס במילא.
טוב נניח לזה כרגע, לא באמת בוער. שקודם אהיה בריאה, בעזרת השם.

ואיזה שם בחרתי לבת שלי..השם הכי יפה בעולם. מאיה.

אני? יזמית? רעיון לא רע!

x

"למה כולם פסימים?"

צילום, בימוי ועריכה: נדב הראל

צוות וניהול קריאטיבי: אנה פינקלשטיין ושולי גלנץ

קוראים וקוראות יקרים, יזמים ויזמיות בהווה ובעתיד. עם ישראל יקר. שימו לב. פוסט זה עלול או בעצם עשוי, לשאת בין שורותיו, במתכוון, תוכן שיווקי, לא סמוי בהחלט. אנסה בכל אופן לכתוב אותו, במילים כך שגם אני אוכל להבין. עד היום חשבתי שאני לא ממש מבינה, או החלטתי מראש, שאין סיכוי שאבין. נו, מילים כאלה על יזמות, סטארט אפ ובניו. המילה יזמות נראתה לי תמיד מחייבת נוכחות גבוהה של טסטסטרון לצידה. מילה עם זיפים.

לקח לי שנים עד שהתחלתי להקשיב קצת לאחי (התאום) אורן גלנץ. תחומי ההתעניינות שלנו שונים, ונפגשו או לא נפגשו אם לדייק, בעיקר בשבתות, בשאלות איזו מחשב כדאי לקנות או איזו מכונית.

אורן הוא מנכ"ל חברת בי דה פיפל,http://www.bythepeople.co.il  ומנהל החממה העסקית שלה ליזמות.

בחממה הוא מלווה אנשים עם הרעיון שלהם, מתחילתו כשהם באים עם שתיל קטן עד שהם מצליחים להכות שורשים עם הרעיון שלהם בעזרתו. לא כולם כמובן, באופן טבעי.

"אולי תבואי להרצאת המבוא הבאה של הסדנה" ניסה אחי לדחוק בי יום אחד. בואי להקים עסק משלך, כל אחד יכול להיות יזם בעידן של היום. את חייבת להכין עצמך לעתיד. אין לך ברירה. דבר עם אלוהים, עניתי לו צינית ומרוצה מעצמי. אני אישית אשמח להכין עצמי לעתיד אם גם לאלוהים חשוב. אבל חוץ מזה. עניתי כמו תמיד - "יהיה לי משעמם, הרצאות על שיווק, אני איש יצירה, תביא לכתוב קמפיין תסריט, מודעה, זמריר. וזה לא שלא עולים לי רעיונות לסטארט אפ, כל שני וחמישי, אבל מפה ועד אתה יודע. אני לא יזמית בנשמתי, אין לי את זה, צריך להיוולד לזה. ממש לא באופי שלי, ופליז תן לי בבקשה, דחוף עוד כמה תירוצים - למה לא.

פה בדיוק את טועה אחותי, וכמוך יש לצערי מאות טועים וטועות. כל אחד יכול להיות יזם.

בואי תקשיבי, הוא חייך, זה לא יהיה ארוך ומבטיח לך שתופתעי. אל תיבהלי מעולם המושגים והמיתוסים. קחי מונית. הגעתי עם חברתי אנה. מה אגיד לכם, ולא אשמע משוחדת. ראשית, הכריכים בכניסה היו מדהימים. מיד תפסתי יוזמה ואכלתי שניים. כבר תחילתה של יזמות. הקפה מודה עוד צריך להשתפר, אבל אני לא מחדשת כלום, למי שרגיל לשמוע הרצאות באוניברסיטה אחה"צ, כשהוא לועס כוס קפה חד פעמית.

היה מרחיב לב, לפגוש פתאום, אוסף אנשים מחויכים, עם אנרגיות חיוביות ותשוקה לעשות דברים ולהפוך עולמות, וכן גם להרוויח הרבה כסף - היא לא מילה גסה. ובעיקר לשמוע את ההרצאה של אחי, שבהירות המחשבה שלו, יכולה לפשט ולפתור גם את בעיית האיסלאם בעולם. ולאחריו לשמוע את סיפור הצלחתם של שלושה צוותים, שהקימו בעזרת החממה סטארט - אפ מרתקים בתחומים שונים. ביניהם גאה לציין - שתי דוקטורנטיות מצליחות מתחום המחקר.

אבל חייבת לציין עובדה נוספת, בולטת, מטרידה וטעונה דחוף שיפור. מבין 40 האנשים שהגיעו, ניתן היה לספור כחמש נשים בלבד. וכמה מהן אשתו של אורן. למה? אין לי תשובה. כי לא התרגלנו או העזנו לחשוב כך על עצמנו? אנחנו הנשים? אני למשל תמיד הסתפקתי בלהסמיק ממחמאות, כמה את מוכשרת, משכורת יפה ואחוזים מזעריים. לא חשבתי למקסם ולנצל את כישורי, כדי לסלול לעצמי עתיד כלכלי ולהכין את הקרקע שלי לעתיד ולימי גשם. בהם לא אהיה כבר בת 35. 
למרות היותי אז יוצאת דופן, לתקופה בשל היותי לראשונה שותפה - אישה-במשרד פרסום ומנהלת המחלקת הקריאטיבית.
והיום יורד קצת גשם והוא מורגש. אבל מה שמעניין, שאני כבר שנים, עדיין בת 35 - וזה באמת בגדר תעלומה.

ובמקרה האישי שלי, יש לי את הסטארט - אפ הפרטי שלי, שהוכתב לי מגבוה, ומתרכז ברעיון להבריא ולעשות אקזיט לסרטן. ומחכה ליזמים שיעלו על רעיון מבריק, שיכחיד אותו מהעולם. אז קדימה חברים, קחו יוזמה. בואו למחזור הבא של תוכנית היזמות (9 חודשים) שתתחיל ב -28.1 לינואר. ותגידו שאני שלחתי אתכם. זה לא יכול להזיק. אה, ואדאג שיהיו את הכריכים ההם, שלא תהיינה אכזבות. 

ומהיום תוכלו לפגוש ולשמוע את אורן, בכל שבוע בערוץ היו טיוב שלו, עם 3 דקות, על יזמות וקריירה, בכל שבוע בנושא אחר. ולקבל את כל התשובות, לשאלות ולמחסומים שבטח יש לכם, בדרך אל היזמות או הקריירה, של פרק ב' שלכם. חברים ובעיקר חברות. אם תכירו בזה או לא. יש עתיד וצריך להיערך אליו ולהיות כל הזמן בתנועה. אוף, אי אפשר להגיד כמה מילים, בלי סיסמאות של בחירות. אבל לא במקרה. גם פה מדובר בבחירות שלכם. אבל הבחירות החשובות ביותר – אלו שיבטיחו וישפיעו על חייכם באמת ועתידכם האישי. אז קדימה, לעבודה! תקימו צוות ותנצחו ביחד!