יום הולדת
מפעילה קצת מעצבנת
ילדה קצת מאוכזבת
ואמא לא נושמת!
לא סתם עולה הפוסט הזה ביום שישי אחה"צ. שעה בה מתחילות ברגע זה אלפי חגיגות יומולדת, באלפי בתים. עשרות ילדים פוסעים מתוקתקים עם רון בלב ומתנה ביד ולצידם הורים המתפללים שיאסרו עליהם במפורש את הכניסה לאירוע והם יוכלו להציל משהו ממנוחת הצהריים האבודה.
יומולדת. איך אירוע כל כך שמח ותמים, הופך אצלי כל שנה לפרוייקט חיים. האשמה היא בי. האשמה מתחילה בתוכי אני יודעת. כל שנה כחודשיים מראש, לחץ הדם שלי עולה, הדופק נהפך לא סדיר ואני מתחילה לגשש, רועדת, אצל בתי "מאיה מתוקה, איזו יומולדת תרצי השנה?, שכן הגיל כידוע עולה ואיתו הדרישות. "מה דעתך על איזו מפעילה נחמדה שתפתור לאמא בקלות את כל נושא "התכנים" ותשאיר לה רק לדאוג לעוגה ופיצות?" "לא רוצה כבר מפעילה אמא!" "כן בת, ודאי, לעולם לא אציע זאת יותר!" אז מה את אומרת, אולי נזמין את כל הילדים והוריהם לצימר וספא יוקרתי בגליל?".. אבל אם להודות, אני די אוהבת את כל ה"הו -הא" הזה סביב ימי ההולדת. זה סוג של תרפייה או מדיטציה עבורי. (מדיטציה לא חייבת להיות רק על מזרון דק ומאובק מול נר מהבהב, נכון?) מאפשר לי לשקוע לרגע בעולם קסום וצבעוני, עטוף נצנצים ומרשמלו ורוד, ולהתלבט בשאלות הרות גורל כגוןבחירת צבע המפית, שתתאים לצלוחית, שתתאים לכפית, שתתאים לשקית. והאם ללכת השנה על שילוב של ורוד עם כתום או סגול עם ירוק. זה בסדר, קחי לך איזה חמש שש שעות להתלבט. בסוף ממילא אף אחד לא ישים לב לזה חוץ ממך. וכשהם מעמיסים את הביסלי גריל על הצלחת ממילא זה מסתיר את הציור.
אין, אין, אין חגיגה...בלי, בלי, בלי מצלמה
החגיגה בעיצומה ואתם עומדים דרוכים עם הנשק. המצלמה.
וירימו פה בבקשה את הידיים ולא יתביישו, ההורים שאי פעם הסתכלו שוב על חמש מאות התמונות שצילמו, נרגשים, בכל אחת ממסיבות יום ההולדת והחגיגות בגן. (בטח שיש הבדל, תגידו, פה כלנית מרימה את יד שמאל ופה את יד ימין) וכשאני מדברת, חברים, על תמונות, אני מתכוונת גם לסרטי הווידאו, האם זה ברור?! אותם סרטים שלרוב מצלם האב בחירוף נפש. אז לי עם השנים נהייתה לי הארה בנושא ואולי היא תקל גם על חייכם. וזהו ההבדל בין המושגים Being ל- Having ההבדל בין לעסוק בתיעוד ובאחיזה ברגע, לבין להיות בתוך ולהתמסר לרגע ולחוויה במלוא גופכם ונפשכם. כשאתם מצלמים אתם צופים מן הצד. מה שלא מאפשר לכם להזיז את "יד ימין לפנים ויד ימין לאחור" ולרקוד את ריקוד ההוקי פוקי! אז תרגעו קצת ונסו לקחת תמונה סמלית מכל פרק חשוב באירוע - עוגה, ריקוד, מתנות ודמעות.
אין, אין, אין חגיגה - בלי, בלי, בלי מתנה
כן ,בואו נדבר רגע על מתנות יום ההולדת וכמה קל היה להורינו בזמנו. אצלנו בבית לא הייתה אף פעם התלבטות בנושא. לכל יומולדת כמעט נשלחתי עם אותה מתנה – דוק. זוכרים? עם המקל השחור שצריך להוציא בזהירות. יומולדת -דוק, יומולדת -דוק, יומולדת? דוק. היום אני מוצאת עצמי מקריבה ימי שישי יקרים כדי לחפש מתנה שתכבד את בתי, את מקבל המתנה ואת המינוס שלי בבנק.
אז איפה איפה איפה העוגה? אולי, אולי, אולי נשרפה?
הגענו לנושא המורכב והטעון - עוגת יום ההולדת בכל פעם שאני צריכה להכין את עוגת השוקולד המפורסמת אני נכנסת ללחץ. מתבוננת בעוגה נאפית בתנור ומלווה אותה בקריאות עידוד, בבקשה עוגה התרוממי, התנפחי בגאווה, המריאי לגבהים חדשים. והקישוט... עולם בפני עצמו. והנה דווקא רעיון נחמד לקישוט שעשיתי למאיה סרקתי ציור שהיא ציירה והדפסתי אותו על נייר סוכר! (תוכלו לראות בתמונה למטה) אבל ליתר בטחון, בררו קודם עם בעלי השמחה, אולי הם בכל זאת יעדיפו יצירת אמנות של קיטי או דשא עם שער של מגרש כדורגל.
וכמה טוב שלאט לאט הולך ונעלם היום מנהג שקית הממתקים ביציאה.לא שלא היה כיף לאכול טופי בציפוי בייגלה פריך. ומרמלדה במילוי שבבי צ'יפס, ובעיקר לאכול אותם ישר באוטו, וגם להדביק אותם לשם.
ומה עשיתי ביומולדת שמונה למשל? הזמנו מספר חברות הביתה ועשינו סדנת עיצוב אלבומים קטנה. כל ילדה הביאה תמונה שלה ויצאה גאה עם יצירה פרי ידיה לתלייה בחדר. היה נפלא וגם בעלת השמחה הקטנה תפנה אלי כנראה גם באירועים הבאים.
והנה אני פה, בת 12 במסיבת בת המצווה שלי. כסאות מתקפלים ובלונים. כנראה שזה הספיק אז לעשות ילדים מאושרים. והיי רגע, אל תלכו, עוד מעט מדליקים את הנרות...שיהיה לכם יומולדת שמח!
השאלה הנצחית "פני הנוער לאן" מלווה דורות.
השבמחקתמיד נראה שפעם היה "תוכן" היתה "משמעות".
בבלוג המדהים הזה,נעים לקרוא את הרגשות הכנים שלא תמיד נודה בהם כהורים. רק את מעיזה למרקר את התחושות האמיתיות! מחכה לפוסט הבא...אביבית
את כל כך מצליחה לגעת ולהזכיר את התחושות, התכנונים (הכוללים לוגיסטיקה של מבצע צבאי), הריחות והטעמים, ההכנות האינסופיות...
השבמחקובכל זאת, למרות המאמץ הכרוך בהפקות שכאלה, אנחנו מצפים, ובעיקר מצפות, ליום ההולדת הבא. תודה על החשיפה האמיצה. מיכל
פוסט מקסים, איזה יופי את כותבת!
השבמחקאוהבת מאוד את העיצובים שלך אבל זה את כבר יודעת....
עיצוב הבלוג יפיפה בעיני!
נתנאלה
היי שולי - עולם האינטרנט המופלא, והנה נפגשים שוב. נצבט לי הלב על מה שקרה למשפחת אחותך - זו הפעם הראשונה שאני שומע על כך. ויפה לראות אותך אמא - ובכלל, את האתר היפה הזה. אנחנו הולכים ושבים במעגלים אינסופיים. מאחל לך ולמשפחתך רק טוב. עופר גורדין.
השבמחק