"מה, אתה תל אביבי במקור?” - קווים לדמותו של זן נכחד

רח ויזל

היום בשיעור נדבר על דמותו של ה"תל אביבי במקור" או התל אביבי בפספורט וננסה להגדירו. לפני כן, אבקש סליחתם של כל אותם תל אביבים מקצועיים על כי תל אביביותם מוצנעת לרגעים, שכן מדובר בעבודות מדעיות יבשות. הגדרה בסיסית: "תל אביבי במקור" (להלן :"הבמקור") הוא אחד שנולד וגדל בתל אביב שלפני 30 ו- 40 שנה, לפני שתל אביב הפכה להיות... "תל אביב!" מדובר בזן נדיר בעל מאפיינים ייחודיים.
ובכן, כיצד נזהה אותו? סימן ראשון מובהק - הוא אינו גר היום בתל אביב! תל אביב של אז לא הייתה תל אביב של היום. למעשה, כילדים, לא הגדרנו עצמנו "תל אביבים" ולא הרגשנו ביג דיל עד המפגש עם שאר האוכלוסיה בבגרותנו. המפגש הראשון שלי עם מפת ארץ ישראל השלמה, התרחש לראשונה בטירונות. מאוד הופתעתי לגלות שאני כמעט התל אביבית היחידה במחלקה שתיים, תעבור לנוח, בבה"ד 12. לראשונה נתוודעתי לצורות חיים לגיטימיות אחרות בשם בני איקס, מושב ווי , כפר משהו והוד משהו.

התל אביבי במקור (או להלן: "הבמקור") גדל ב"מעברים בין החצרות" - עולם צבעוני ומרתק שהיה חבוי לו שם מאחור. כשהיינו הולכים הביתה היו תמיד שתי דרכים: ללכת הביתה או ...ללכת ישר הביתה! כי כבר מאוחר ואבא שעל הכורסא, יראה מתי נכנסנו, ואז זה אומר לקצר את הדרך בשניות דרך החצרות הפנימיות, שמתחילות בים ומסתיימות ברק אלוהים ידע לאן. דחוסות בעצי שסק מאובקים שעליהם נעוצות פיסות צמר גפן שצנחו להן מהשמיים. וכמו כל חצר אחורית שמכבדת את עצמה, הרבה גרביים אבודות, כביסה נטושה, ריח של מסתורין וקול מפחיד של זקנה משתעלת. בילדותו חיכה תמיד "הבמקור" לשעת האקשן – ארבע אחה"צ, אז יצא להזדנגף להנאתו, קנה גלידה אמריקאית (הכי טעימה בעולם) עם אננס משומר וסירופ בטעם שוקולד (אפשר עוד אננס?) נכנס לפסאג' הוד החשוך, כדי להציץ בחנות החיות עם הריח המיוחד, בשבוע הספר קנה, באקט מרדני, ספר שירים של יהודה עמיחי וסיים במשולש פיצה שמנוני עד כאב בכיכר אתרים. בשבת בבוקר, אחרי ששרף עצמו לדעת בים, היה שוכב, אדמדם, בשיער רטוב על כסא נוח במרפסת, נועץ שיניו בשזיף גדול וסגול, בחברתם של יוליאן ,ג'ורג וג'אנט מהשביעיה הסודית, ובוהה בעוברים ושבים הפוסעים לאיטם לבית הכנסת, מפרים בצעדיהם את השקט המוחלט ששרר אז ברחובות. שנים שירת בצופים והשתחרר על אזרחות טובה. אחרי הצבא חזר "הבמקור" לבית הוריו והחל ללמוד באוניברסיטה.

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים -לחצו על התמונות להגדלה

לאט לאט החלו להגיע המתיישבים החדשים. וככל שאלה הופיעו הלך "הבמקור" והתכנס אל תוך עצמו, מתעקש להמשיך בחייו הפשוטים ולהישאר לא מעודכן. עד שבסוף שנות העשרים, תחילת השלושים לחייו ארז חפציו והפליג עם משפחתו שהקים, אל עבר האופק - "תל אביב רבתי". הייתם פעם ב"רבתי?” מכירים את המקום הזה? לרוב מדובר בבית צמוד קרקע, צמוד אויר נקי, צמוד אישה, כלב ארבעה ילדים והחשוב, מכל -צמוד חניה! ואכן, רבים מחברי הצפינו וכן, גם ארבעת אחי שעזבו באדישות את תל אביב, לא מביטים לאחור, ומאז הם צמודי קרקע באושר, לפחות עד אתמול . רק אני, הכבשה הבלונדינית במשפחה, סירבתי להתפנות מהעיר, נאחזת חזק בפסי כחול - לבן פנויים שמצאתי.

עד היום כל הזמנה אופטימית שלי בנוסח "אולי תבואו בשבת לארוחת בוקר"? נתקלת במבט תמוה של - ”גם אנחנו אוהבים אותך, אחות, ורוצים לאכול איתך חביתה, סלט וזיתים, אבל בדיוק בשביל מקרים כאלו המציאו את בנימינה, זיכרון ,כפר סבא ורעננה, לא?" עם זאת, עדיין רבים נשארו וחיים בעיר עד היום. ובכלל אני מזהה מגמה של חזרה לעיר. אני פוגשת אותם בבתי הקפה, אחרי מסע הנדודים שלהם, שפופים מעט, נשבעים שלעולם לא ירחיקו עוד. הם את השיעור שלהם קבלו. ומדהים שגם היום ניתן לזהות מרחוק את "הבמקור" כשעל פניו אותה הבעה מוכרת של "אומרים שנהיה פה שמח בזמן שישנתי, בזמן שחלמתי, בזמן שהדחקתי”.

(אלוהים נמצא בפרטים הקטנים -לחצו על התמונות להגדלה)

ואם לחזור למשפחתי, בשנה האחרונה אני מבחינה בסימני שבירה וגעגוע לעיר, ואם תעברו פעם באחד מימי שבת, בשדרות בן גוריון, בקפה שבו אני יושבת בתמונה עם בתי, יש סיכוי רב שתוכלו למצא אותי עם אחד מאחי המתמוגג כולו מאושר  ומודה לי על כך. דרך אגב קפה זה או בשמו "קפסיטו " (כן, נקרא לו בשמו..) יושב על חורבותיו של מוסד תל אביבי ידוע בשם "הקיוסק של שאפאט" שבו היינו קונים מדבקות של וולט דיסני, ארטיק שני מקלות ומסתכלים בערגה על הגזוז האדום והכתום שנמזגו לכוסות זכוכית גדולות.

אבל בעצם, אין באמת סיכוי שתכנסו לתל אביב. אתם יודעים מה? החניה עלי. סתם. נראה לכם? אפרופו חניה, יש לי מן תחביב מוזר שכזה להחנות את האוטו בלילה בכל מיני מקומות נואשים (כמו על אחד העצים) ולא לזכור בבוקר איפה שמתי אותו. אז אם אתם מבחינים בבחורה שמדברת אל עצמה ברחוב, זו אני. "רגע פה?.. לא. אולי פה? לא.רגע...אז אולי שם?... טוב ,נו, אני כבר אקח כבר מונית"

כך יש להצטלם
שורה שניה מימין : נאוה (זכרון יעקב) אילן (כפר סבא) אירית (רעננה)

אורן (בנימינה) ושולי (סביוני אלחריזי)

מוגש בגעגוע להורי האהובים שנפרדו ממני, שניהם, בגיל כה צעיר.

שניהם נולדו וחיו בתל אביב למעלה מ- 60 שנה. יחד רקדו בכיכר עם הכרזת המדינה. אבי גדל ברחוב נחום, אמי נולדה בנווה צדק והיא דור שישי בארץ, מה שהופך אותי לשביעי ואת בתי לשמיני...עד מאה ועשרים. שולי.

 אי שם עמוק בתוך תוכנו...