אז מה ראו לכם בסקירת המערכות, בוגאבו ורודה או מוצי תכלת?

על העתיד הורוד המצפה לכם עם בתכם הראשונה ועל קשת הגוונים הרחבה של התכלת.

לפני שמתחילים, אבות יקרים, מקווה שיש לכם יש משהו נחמד לעשות בזמן שאשתכם קוראת עכשיו את הפוסט. יש איזה משחק היום? איזה ליגה, חצי ליגה, חצי בירה?

(אלוהים נמצא בפרטים הקטנים -לחצו על התמונות להגדלה) 

מאוד רציתי בת. ואם להיות ברורה יותר - מאוד מאוד רציתי בת. בזמן סקירת המערכות ישב האב לעתיד, לצידי מתוח וחיוור. לא מעצם הסקירה המלחיצה עצמה, שבה מודיע לכם חגיגית הרופא, שלילד שלכם יהיה כנראה גם ראש וגם לב. אלא יותר חיוור ומתוח מהאפשרות שנצא עם ברית, בר מצווה ושירות בגולני. לא ממש התוכניות הקרובות של בת זוגו. כשנשמעו דפיקות הלב האימתניות מהמוניטור, לא ידעתי אם אלו הן דפיקות הלב של העובר או של האב לעתיד.  ואז אחרי שעברנו בסקירה על כל האיזורים החשובים (כמה חדרים יש לו ללב שם. שניים? שלושה? +חצי חדר שהקבלן סגר) הגענו לאזור שלשמו התכנסנו. "רוצים לדעת את המין?” שאל מנוסה הרופא. מה זה רוצים, האשה עוד שנייה יולדת מהתרגשות. "זו בת!” פלט הרופא במהירות.

"זו בת ?” חזרתי לוחשת אחריו,"זו בת?” לחשתי מוקסמת אחריו, זו בת???” חזרתי צווחת אחריו.

זו בת? ..נשמע קולו החלוש של האב. "אתה בטוח?”המשיך המום ופתח בוידוי נרגש. "הייתי משום מה בתחושה כל הזמן שזה בן , ז'תומרת הייתי מודע לאפשרות השנייה, אבל ראיתי בדמיוני אותי רודף אחרי איזה שובב אחד בקניון.” "בטוח שהוא בטוח!” עניתי נחרצות, מבוהלת מהאפשרות שתמיר ינסה לשכנע את הרופא לשנות את הפסיקה. "ואל דאגה, אתה עוד תרוץ בקניון, אחרי אמא שלה והשקיות”.

"בוא" הודעתי. הולכים להודיע לכל העולם וסבתו ,אבל קודם כל לסבתו. שכן הסבתא הייתה כמהה כל חייה לבת ובתמורה קבלה שלושה בנים עם קרחת. נסענו באוטו. שקטים ו...שקטים. אני ברקיע השביעי, כמי שכל העתיד הוורוד עוד לפניה, ואילו תמיר מהורהר, כמי שלא יודע עדיין איזה עתיד צפוי לו.

ואז הגיעה מאיה.

ואז הגיעה גם אמא ואיתה גם סבתא ואיתה קונטיינר בגדים מחו"ל.

ואז הגיע גם העתיד. כמו בכל פרסומת מקורית למכונית המכריזה: העתיד כבר כאן - להשיג במגוון צבעי  ורוד. מרגע שנולדה מאיה עטפתי אותה בו בכל דרך אפשרית, חולצות, שמלות, נעליים, מצעים, אפילו המרק הצהוב היה אצלנו ורוד.

לא שלא היו עוד צבעים באזור או בארון. מדי פעם אפילו שילבתי צבעים כמו ורוד בהיר או ורוד ממש בהיר.

אבל רוב הזמן הבת שלי נראתה כמו בזוקה ממוצעת. לא נורא, אמרתי לעצמי יש לה עוד הרבה שנים להיות נורא אופנתית וקולית. בינתיים היא ילדה או יותר נכון נסיכה.

(אלוהים נמצא בפרטים הקטנים -לחצו על התמונה להגדלה) 

אכן נפלאות הן דרכי האם. "ואיפה היה אבא כל הזמן הזה? תשאל אותי בתי כשתהיה גדולה ותסתכל בתמונות.

"איפה היה אבא?..” אשיב לה מהורהרת, מישירה מבט אל האופק.

"אבא ידע מראש שאין לו סיכוי"...והלך לראות את המשחק.

היום אני כמובן מצטערת על שאין לי גם בן. אני רק חושבת על כל הבגדים היפים שיש היום לבנים ועל כל השילובים האפשריים של תכלת וחום, וחום ותכלת ותכלת וחום וכחול וחום וכחול וכחול.

ולמען הסר ספק והוסף כבוד, נספר שכמה שעות לאחר שהאסימון נפל, התחבר תמיר, בשמחה ובהתרגשות אל הצד הנשי שבו והחל ללמוד איך קולעים צמות ועושים גולגול לבלט (עזוב, עזוב, תן לי,  אני כבר אסרק אותה).

בן או בת? בינינו זה לא באמת משנה.

העיקר שילכו לישון כבר.

מא..מא...מאיה..בזוקה קטנה שלי

כלום לא נשמע יפה כמו השיר הזה

http://www.youtube.com/watch?v=WigytutqKPA

(לחצו על הלינק לשמיעה)

לא מאמינה, אני מגישה מחשבות ושירים ביום שישי אחה"צ,

ממש שלומואית ארצית.