יום שני, 18 ביולי 2011

כל יום כל יום אני מאבדת ארנק יפה ברחוב

 החיים - מחלקת אבידות ומציאות

אולי מישהו ראה את הארנק שלי ?חום ז'מש כזה? אולי מישהו מצא את משקפי השמש שלי? חומות כאלה? אולי מישהו ראה את המפתחות שלי? עם שרוך חום כזה? את כרטיס האשראי שלי עם מינוס חום כזה? אף אחד הא? חתיכת עבודה החיים האלה, רשימת מלאי יומיומית של חפצים תפעוליים שאסור לנו לאבד, שצריך להשגיח עליהם בארבע עיניים, אחרת נמצא את עצמנו על ארבע, מתבוננים במחלקת האבידות ומציאות המסתתרת לה שם מתחת למיטה. לפחות לנייד אפשר להתקשר כשהוא נעלם מהשטח, אבל כשאני מתקשרת למשקפיים – תמיד אין תשובה.
אותי זה ממש מתיש, הקונטרול הזה - להיות כל הזמן בקונטרול. לזכור כל הזמן איפה שמנו אותם, או את  עצמנו. לשחזר מה עשיתי, לפני, אחרי, באמצע, יום לפני עד שבוע קודם. רגע, פה נכנסתי עם המפתחות, עשיתי תנועה סיבובית עם הגוף שמאלה, משם פסעתי למטבח פתחתי את המקרר ולקחתי תפוח..רגע, אולי המפתחות במקרר! שנייה אל תלכו, בודקת. לא, הם לא שם.
ומפה אני רוצה לעבור לשלב אבולוציוני מתקדם יותר ולהוסיף לתאי הזיכרון שלנו את רשימת החפצים שאנחנו פוחדים לאבד, שלא נצליח לעולם לאבד. חפצים אליהם אנחנו קשורים רגשית מסוף הילדות וצריכים לדעת שהם איפשהו בבית. הם עוברים איתנו מדירה לדירה, לרוב לא נפתחים, רק צוברים עוד שכבות אבק, אבל הידיעה שהם שם מספיקה. הם למעשה מייצגים את העבר - ההוכחה שהיינו, זאת אומרת, ומאפשרים לנו לאחוז בו במידה מסוימת. כלולות שם תעודות לאורך השנים, מכל הסוגים, שלנו ואחר כך של ילדנו, ציורים או עבודות שלנו ואחר כך של ילדנו, עבודות מהאוניברסיטה למקרה שנוזמן פתאום למועד ג', בקיצור עדויות לכישורים שלנו ולהישגים. בקטגוריה הזו מונחים להם במקום של כבוד גם אלבומי תמונות, שם נוכל להעיד שפעם באמת היינו רזים, ושיש  לשאוף אחורה ובעיקר להכניס את הבטן. ובגדים מהתקופה הזו , למקרה שאולי עוד נוכל נצליח להשתחל לתוכם, עניין של שלושים קילו בסך הכול. מכתבי אהבה, מכל מיני אקסים מיתולוגיים, שכבר מזמן נמצאים בפרק ב' שלהם, ושאליהם מתווספים בחן רב מכתבי אהבה שקבלתם מילדכם, לצד הפתקאות הקטנות עם שגיאות הכתיב, שמצאתם אצלם ושערכם יחשף רק במכירה פומבית מבחינתכם. ברכות ליום ההולדת שקבלתם מחברים בעבודה, שאת פניהם אתם אפילו לא זוכרים, אבל את המילה טובה שלהם לא תרצו לשכוח. כל אחד והבוידעם שלו. אני חושבת שיש בהשענות ובהתרפקות על העבר משהו שנותן בטחון, כי אם יש משהו שבטוח לא ישתנה - זה העבר.
אגב, אני יודעת שמסתובבים בינינו גם אנשים נורמלים, כאלה שהלכה למעשה זורקים כל פתק עם גמר השימוש בו. הנה קראתי את הברכה, למה אני צריך את הפתק הזה? או שארגזיהם ועברם מאוחסנים אצל הוריהם.
עד כאן החלק הקל. מפה אני עוברת לדבר על דברים שצריך לאבד. דברים שצריך לעבד ואחר כך לאבד. או לשחרר בשפתנו היום. ידוע הוא כי מבחינה פיסיולוגית פעולת ההרפיה והשחרור של היד קשה יותר מאשר האחיזה. הרפלקס של היד הוא לאחוז, כדי להרפות צריך להשקיע מאמץ. לפעמים האחיזה האוטומטית והלא מרפה הזו מעייפת אותנו וגומרת לנו סבל.
בקטגוריה הזו לא נמצא חפצים. נמצא מחשבות.
כל אחד יודע איזה שרשרת מחשבות מתישה וחסרת משמעות מתנפלת עליו כל בוקר. מחשבות שהופכות להיות שומר המסך של הראש שלנו לאורך היום. כלולות בה מחשבות על העבר בנוסח "חבל שלא" למה לא" הייתי צריך ל..." חוכמת חדר המדרגות קוראים לזה. מחשבות לא רלוונטיות יותר, על דברים שלא נוכל כבר להשפיע עליהם והן משאירות אותנו תקועים באי שקט הפנימי והטורדני הזה. או מחשבות על העתיד, כשבדרך הכלל המחשבות האלה הן גם סוג של מועקה. רואים את החיים כאוסף של דאגות שצריכות להיפתר מראש. והחיים נראים רק כרשימת חובות. לא משאירים מקום למחשבה אופטימית, לספונטניות וכוחם של החיים שאולי יעזרו לנו לקבל את ההחלטה הנכונה, שיכתיבו לנו, ושאולי הדברים יסתדרו מעצמם. נדרש הרבה אומץ ואימון להגיד לעצמנו, מה שהיה היה, או מה שצריך לקרות יקרה, בוא ננסה לזרום עם ההווה, כמו ששר זוהר ארגוב "יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע", אז אני ארפה. ואחסוך לעצמי לפחות את תחושת הסבל עצמה.
אבל אם יש דבר אחד שאסור לאבד אף פעם זו תקווה. התקווה זו המציאה הגדולה של החיים. רק אל תאבדו תקווה. זה הדבר האמיתי שמחזיק אותנו. לא התעודה מכתה ג' ולא אלבום התמונות וגם לא הסרוויס ההוא.
רגע, מה עוד רציתי להגיד? נראה לי שאיבדתי את חוט המחשבה. בטח אזכר שוב כשארד במדרגות.
כן, גיבורה גדולה שכמוני, נראה אותי מיישמת רבע מהדברים שהוריתי לכם. מה אתם אומרים, אני צריכה את המפית הרקומה הזו שאמא שלי שמרה לי משיעור המלאכה בנות בכתה ב', או שאפשר להיפרד?
ביי, שולי

3 תגובות:

  1. בטח שאת צריכה לשמור את המפית עם החתול הרקום מכיתה ב'. כל כמה שלא נרצה לנער מעל עצמנו את החפצים המאובקים מפעם, עצם ההתבוננות בהם נותנת לנו נחמה רבה, חיבוק חם, חוט מקשר (לעתים תרתי משמע) לחמימות ולתמימות של פעם. אבוא שוב בשבוע הבא.

    השבמחק
  2. שולי, הפעם זה ממש נוגע!! איכשהו נראה לי שכל פוסט שפירסמת מחזיק בשלט הזה, ובצדק.
    התקווה שלפעמים מתפוגגת (דוקא כשצריך אותה!) היא בדיוק הדבר ששווה להתאמץ ולשמור (הלוואי וידעתי איך עושים את זה) בעיני היא המגן הכי בטוח שלנו מפני כל התהומות שפוגשות אותנו בדרך. היא נשענת על אותן מילים טובות שאספנו מילדות, על אותם חפצים שעוברים איתנו מדירה לדירה. היא ההוכחה שהיינו, כמו שהיטבת לתאר, וגם ההוכחה שנהיה...
    רחל המשוררת נתנה ביטוי למחשבות שלה בהקשר הזה:
    "ואיך יחיה אדם? ואיך יוכל להם,
    לביעותי הווה ולרוגז הבאות,
    באין לו כנף-מחסה, באין לו חיק האם
    של זכרונות?"
    אז, בתקווה לטוב, שואפת אחורה, מכניסה את הבטן ומצדיעה לך,שולי- אלופת הכתיבה.

    השבמחק
  3. מיכל אתה כותבת מדהים בעצמך! תודה תודה על המילים המרגשות, שלך שולי!

    השבמחק