שכונת הארגזים, פינת גברת, אפשר קפה שחור?

סליחה על ההתרגשות, אבל אין סיכוי שלא תבינו לנפשי, ליבי, שערי המאובק ורגלי התותבות, אבל אחרי שבוע של חיים בתוך נייר עיתון, נעלם מעיני ומביתי הצבע חום בהיר של אחרון הארגזים! כן הארגזים האלה, שאורזים לתוכם ומקטלגים, בתמצות גס את חייך בכמה מילים - בנוסח – ארון בגדים – מאה חולצות שחורות. ילדה – מאה זוגות סניקרס מיותרים. מטבח – ספרי בישול שלא תפתחי לעולם.

מעבר או שיפוץ דירה. מצב נפשי לא פשוט בחייו של אדם. לדעתי צריך להילמד כקורס מיוחד בחוג לפסיכולוגיה, שלא לדבר על הכרה זמנית של ביטוח לאומי ופיצוי כספי הולם.  

אחת לכמה שנים, אני עוברת דירה. יש לי כבר כרטיסיית "רב ארגז" אצל המובילים. ומדהים שבכל פעם מחדש, אני עדיין מופתעת כמה הסיפור יכול להיות קשה מכל בחינה אפשרית, ולאן יוביל אותי. תמיד בטוחה שהעסק יהיה הרבה יותר פשוט, שכן הבית כבר מוין עשרות פעמים וכמו אבן מתגלגלת אמור להישחק בתכולתו.

"אין, הם מעבירים אותו בשניות" את אומרת לעצמך באדישות, ומי יודע, אולי אפילו אספיק לקנות לי היום עוד מאה חולצות שחורות. 
אז פה הטעות שלך גברת. ובזמן שתעשי לנו קפה שחור נסביר לך אותן.

את יושבת שאננה בתחילת הבוקר, כשלפתע הם פורצים לביתכם. קבוצת מובילים עם זיעה בעיניים שראו כבר הכול, ואופס בשניות, לפני שתרגישי, הם כבר ארזו לך שוב את התיק האישי, שתכננת להיצמד אליו ולהשגיח עליו בשבע עיניים, אחרי ניסיון מר ממעבר קודם.

ואז בבת אחת את מבינה שהסרט התחיל, ואין לך עליו יותר שליטה מרגע זה, או על  חייך, לפחות למשך השבוע הקרוב. ועל פניך מתפרשת הבעת ההלם בהתאם, שתלווה אותך לכל מקום.

מול עינייך נארזים במהירות וביעילות נטולת רגש, כל חייך. ולעתים אף ביעילות יתר, שתוך כדי את רוצה לצעוק להם, עזבו, חפיף, אל תתנו לחפצים שלי יותר חשיבות משאני נותנת או להם או לא ליתר דיוק  – לא נותנת. אין צורך לרפד כל כפית בכרית. אבל בכל זאת, דיר באלאק אם תהיה שריטה על השולחן החדש או כתם על המגבות החדשות שנקנו במיוחד בניו יורק. ואל תתעכבו על מדי כפות ההגשה הישנות לסלט, שלא השתמשתי בהן כבר שנים. אז למה שלא תזרקי אותן לפני המעבר? חולפת לרגע מחשבה בראשך, לא, את עונה לעצמך, החלטה קשה מדי לקבל מדי בזמן קצר. אולי פעם בכל זאת אעשה את ערב הנשים ההוא שרציתי.

זהו, סיימו. המשאית יוצאת לדרך. ואת אחריה. כן, זו המשאית שלך הפעם. אלו החיים שלך הפעם שארוזים שם, עם כל העבר - הווה - עתיד שלך, שהמשאית נושאת על כתפיה עכשיו. את לא יכולה שלא להרגיש צביטה, כל פרידה מבית ומקום מגורים של שנים, נושאת עמה עצב מסוים, ולרגע את שוכחת שפניך לעתיד טוב יותר ודירה יותר כיפית. אבל זה אופיים של מעברים.

ואז מגיעים לדירה החדשה. לא אתיש אתם בהמשך התהליך המוכר לכם ודאי. רק אמליץ לכם לא לזלזל בתהליך הפירוק וקחו לפעולה מתישה ולא תמימה זו, אנשי מקצוע לסידורי ארונות או היעזרו בכמה שיותר אנשי משפחה, שיפרקו ויסדרו עבורכם את התכולה בארונות. כי להתחיל לחשוב עכשיו על מקום לאחסון נצח של כפות ההגשה הישנות סלט, זה יותר מדי קשה. עדיף שאנשים נטולי רגש יקבלו את ההחלטה החשובה הזו עבורך.

ואסיים בסרט פרסומת שכתבתי לפני הרבה שנים בנושא. נא למלא אחר ההוראות!ותהיו אופטימים, מתישהו 
הדברים האלה מגיעים לסופם. ומדהים כמה מהר הזכרון שלנו מדחיק אותם.

תסריט: שולי גלנץ

במאי : רם ברוך

הפקה: קיץ הפקות